סיור לשומרון

 

להלן פירוט על מתווה סיור,

למעוניינים במדריך ניתן ליצור קשר עם דודי -054-8175073

 

 

תל שילה

 

 

 

החוקר טרטסטרם שהגיע למקום קרא לו: הגבעות הקודרות והשוממות של אפרים. החפירות הרציניות נערכו פה בשנות ה- 80 בידי ישראל פינקלשטיין מטעם אונ' בר אילן. למה חפרו פה הדנים בחיפושם אחר שילה?

השם הערבי חירבת סַילון המשמר את השם. שילה הייתה עיר כנענית קטנה, מוקפת חומה, ויהושע כבש אותה. כאן הוגרלו נחלות השבטים ע"י יהושע, ומכאן הם נשלחו לנחול אותם, כן קבע יהושע את משכנו ולכאן עלו לרגל (בדוגמת אלקנה אבי שמואל) והיא הפכה לעיר גדולה ופרוזה עד חורבנה בקרב אבן העזר. בעקבות סיפור פילגש בגבעה ותבוסת שבט בנימין ממנו נותרו רק 600 איש, הבין העם כי עומד להיכחד שבט שלם מישראל - שהרי נאסר על בני ישראל לתת מבנותיהם לנשים לבני בנימין. הוחלט לנצל את החג בשילה, שבו מחוללות בנות העיר בכרמים, כאשר בני בנימין יחטפו להם נשים מהמחוללות. כך, לא תופר השבועה האוסרת על מסירת בנות לנישואים עם בני השבט, מכיוון שהן נחטפו ולא ניתנו מרצון. כאן שילה זוכה לתיאור גיאוגרפי מדויק. בספר שופטים כ"א מתואר:

יט וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה--וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה.   כ ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים.   כא וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן

אם כך שילה נמצאת מצפון לבית אל, ממזרח למסילה העולה מבית אל שכם היא דרך האבות ומדרום ללבונה שם אשר השתמר בכפר לובאן מצפון למעלה לבונה, ויש גם מים, שמאפשרים קיום. מדובר בתקופת השופטים בה המשכן היה בשילה. כל אחד היה אמור לדעת היכן שילה נמצאת ולא סביר שהיה צריך להסביר למישהו איך להגיע לשילה ובטח לא לציין כפר קטן בשם לבונה. פרטים אילו אומרים משהו על מעמדה של שילה אשר למרות המשכן, עלי, שמואל וקדושתה, סימלה חורבן, מקום שאנשים כבר לא הכירו  - אולי.

בתקופה הרומית המאוחרת (תק' משנה ותלמוד) אנו שומעים במשנה על שילה: "אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה" (מסכת יומא ל"ט, ע"ב). המשנה נחתמה סביב שנת 200 לספירה בידי רבי יהודה הנשיא כ 1,300 שנה לאחר חורבן שילה בקרב אבן העזר (1150 לפנה"ס לערך). ואנו רואים שאפילו בתקופה זו זוכרים את שילה וקדושתה. אנו רואים עם כן שיש שילוב בין הסיפור המקראי לארכיאולוגיה.

ע"י הכנסייה ישנו מבנה מסגד - ג'מאעה אל יתים (מסגד היתום). המסגד כנראה מימי הביניים המוקדמים. בחפירות שנערכות סביבו בימים אילו הולכת ונחשפת כנסיה. כנראה שהיתום הוא מוחמד אך ישנה אפשרות נוספת המחברת אותנו לשילה. בספר שמואל א פרק ד אנו שומעים על תבוסת ישראל בקרב אבן העזר. כמו כן:

יא וַאֲרוֹן אֱלֹהִים, נִלְקָח; וּשְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס

עלי, הכהן הגדול, מת. אשת בנו נפטרת בזמן הלידה – בנה, אי כבוד, נותר יתום:

יט וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת-פִּינְחָס, הָרָה לָלַת, וַתִּשְׁמַע אֶת-הַשְּׁמוּעָה אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ; וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד, כִּי-נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ.   כ וּכְעֵת מוּתָהּ, וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ, אַל-תִּירְאִי, כִּי בֵן יָלָדְתְּ; וְלֹא עָנְתָה, וְלֹא-שָׁתָה לִבָּהּ.   כא וַתִּקְרָא לַנַּעַר, אִיכָבוֹד לֵאמֹר, גָּלָה כָבוֹד, מִיִּשְׂרָאֵל; אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאֶל-חָמִיהָ וְאִישָׁהּ

כך שגם פה בשילה יש חיבור ליתום, אי כבוד, נכדו של עלי. מסתבר שהמסגד, לפי עדויות נוסעים קדומים, שימש בתקופה מסוימת גם כבית כנסת.

האתר היה אם כך קדוש לכל 3 הדתות. עוברים ליד חומה מתק' ברונזה תיכונה 2 ב (1750-1650 לפנה"ס) בת כ 3600 שנה. לפי השרידים הארכאולוגים (אין שרידי חורבן) והסיפור המקראי לא ארעה פה לחימה כאשר יהושע הגיע לשילה. ניתן לראות שרידי בתים אשר נבנו בצמוד ומחוץ לחומות העיר – כנראה סימן לתקופת ביטחון וגידול אוכלוסיה. למרות שקשה לזהות אותם מדובר בשורת בתים בסגנון בית 4 המרחבים – בית אופייני לתקופה הישראלית. מחוץ לעיר ישנם 2-3 מעיינות קטנים. התגלו כאן קנקני פיטסים בגובה אדם אשר אוחסנו במבנים אילו אשר בתוכם התגלו גרעיני זיתים וצימוקים שרופים. ייתכן וכאן היו מחסנים למשכן.

 

היכן היה המשכן: החופרים הדנים סברו שבאיזור הכנסיות השטוח והרחב. פינקלשטיין סבור כי המשכן היה במעלה הגבעה, המקום הגבוה באתר. החומה הרחבה מתק' הברונזה התיכונה, שכבר נמצאה באתר, עזרה בפילוס רחבה למשכן. משם הובילה סוללה אל המחסנים. במרכז הרחבה התגלה בור מדופן עם עצמות בע"ח ושרידי קנקנים – כנראה מדובר בגניזה של שרידי קורבנות. הבעיה היא ששרידים אילו קדומים לתק' הישראלית. ישנה אפשרות שהמשכן עמד ברחבה הגדולה באוכף בין התל לפסגה מצפון לו. כיוון המשטח הוא מזרח מערב. רוחב המשטח 25 מטר או 50 אמה = רוחב חצר המקדש. אורך המשטח מעל 200 מטר – אורך המשכן 100 אמה, כך שהשטח היה ארוך במקצת מהמשכן. לא נותרו בשטח שום שרידים של המשכן. אין להתפלא על כך – המשכן היה מבנה ארעי, כנראה אוהל. הסיכוי שיוותרו ממנו שרידים נמוך ביותר. בחפירות של ייבין בשנות ה 80 לא התגלו בנקודה זו שום ממצאים שיאשרו הנחה זו. אך גם לא נמצאו שרידי מבנים ברחבה. העיר, כפי שראינו התפשטה מעבר לחומות אך כאן, ברחבה נוחה זו, אין שרידי מבנים. עובדה זו יכולה לעזור באישור הטענה שכאן עמד אוהל המשכן.

בשילה מסופר סיפורה של חנה, אימו של שמואל הנביא (שמואל א פרק א):

ט וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת, הֵיכַל יְהוָה.

י וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה, וּבָכֹה תִבְכֶּה.  יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ.  יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה; וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ.  יג וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ--רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי, לְשִׁכֹּרָה....

כ וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו.... כד וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה, שִׁלוֹ; 

שמואל גדל בביתו של עלי בשילה וכאן הוא שומע לראשונה את קול האל.

קרב אבן העזר: אבן העזר הוא אתר מקראי הנמצא כנראה ביער ראש העין בסמוך לשכונת נווה אפק בצפון מזרח העיר. כאן נערכו כנראה 2 קרבות חשובים בין בני ישראל ופלשתים. בקרב השני נשבה ארון הברית.  בני ישראל חנו באבן העזר הפלשתים חנו באפק.

א וַיְהִי דְבַר-שְׁמוּאֵל, לְכָל-יִשְׂרָאֵל; וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה, וַיַּחֲנוּ עַל-הָאֶבֶן הָעֵזֶר, וּפְלִשְׁתִּים, חָנוּ בַאֲפֵק.   ב וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה, וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה, כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ ג וַיָּבֹא הָעָם, אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה נְגָפָנוּ יְהוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה, אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה, וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ.... י וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים, וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו, וַתְּהִי הַמַּכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּפֹּל, מִיִּשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף, רַגְלִי.   יא וַאֲרוֹן אֱלֹהִים, נִלְקָח; וּשְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס (שמואל א', פרק ד').

ארון הברית נלקח בידי פלשתים, ושני בני הכהן הגדול עלי מתו וישראל הובסו בקרב. לאחר שסבלו מידי ארון הברית החזירוהו פלשתים לידי ישראל בבית שמש. האתר בו שכנה אבן העזר, מכונה היום עִזְבְּת צַרְטַה.

מפלת ישראל בקרב היא מוחלטת וקשה. שליח, איש בנימין, מגיע לשילה לבשר את הבשורה לעלי. הוא נכנס בשערי העיר (איזור הכנסיות בו התחלנו), מבשר לתושבים על התבוסה ורץ לחפש את עלי. עלי יושב על הדרך בין העיר למשכן – מחוץ לעיר אם כך.

יב וַיָּרָץ אִישׁ-בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה, וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא; וּמַדָּיו קְרֻעִים, וַאֲדָמָה עַל-רֹאשׁוֹ.   יג וַיָּבוֹא, וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא יך (יַד) דֶּרֶךְ מְצַפֶּה--כִּי-הָיָה לִבּוֹ חָרֵד, עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וְהָאִישׁ, בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר, וַתִּזְעַק, כָּל-הָעִיר.   יד וַיִּשְׁמַע עֵלִי, אֶת-קוֹל הַצְּעָקָה, וַיֹּאמֶר, מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה; וְהָאִישׁ מִהַר, וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי... כתוצאה מהידיעה עלי נופל לאחור עם כיסאו ומפרקתו נשברת וגם הוא מת.

לא שומעים דבר בסיפור על כך שהפלשתים מגיעים לכאן ומחריבים את העיר. מה שחשוב כנראה הוא מותו של עלי ולקיחת ארון האלוהים. גורלה של שילה משני. המשכן לא חוזר יותר לשילה אלא יושב אח"כ בנוב וגבעון ומשם מגיע לירושלים של דוד.

בספר ירמיהו האזכורים האחרונים במקרא לשילה. נבואותיו הן מוסריות חברתיות בעיקרן והוא מוכיח את ישראל על התנהגותם ומזהיר מפני הרס ירושלים כפי שנהרסה שילה:

ג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה.   ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר:  הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה... י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ--לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.   יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו--בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה.   יב כִּי לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.   יג וְעַתָּה, יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה--נְאֻם-יְהוָה; וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם, וְלֹא עֲנִיתֶם.   יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, לְשִׁלו   (ירמיהו ז).

 הכוונה לחורבן המקדש בשילה המקדש הישראלי הראשון. מדבריו של ירמיהו אנו למדים כי בימיו נהגו עדיין להצביע על מקומו של המשכן בשילה וכי זכר חורבנה של שילה היה טבוע עמוק בתודעת העם, למרות שחלפו כ-450 שנה מאז התרחשו הדברים. בפעם האחרונה מוזכרת שילה במקרא לאחר חורבן בית-המקדש בירושלים, כאשר באו אנשים משילה "מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגדדים, ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'" (ירמיהו מ"א, ה).

הממצא הארכיאולוגי בשילה בסה"כ דל אך חשיבות המקום הוא היחס לאתר הקדוש – מקום המשכן בשילה או בית המקדש בירושלים – מדובר רק באבנים. החשיבות האמיתית היא צדק חברתי ומוסר.

קבוצות נוצריות: פרוטסטנטים מעונינים בסיפור המקראי והחיבור המתבקש בין חנה, אם שמואל, לשילה ומרים בכנסיית עין כרם והברכה. ראשיתו של הסיפור באלישבע וזכריה, שהרו את יוחנן המטביל באורח נס, לאחר שהיו כבר מבוגרים מאד. (מקביל לסיפור שמשון) במקביל הרתה גם מרים, קרובתה של אלישבע. המפגש בין השתיים הביא את מרים לשאת תפילה, היא תפילת ה'מגניפיקט'. כנסיית הביקור המשמרת את ביקורה של מרים אם ישוע, את אלישבע אם יוחנן המטביל. וכן ישנה הקבלה בין מרים לארון הברית – כמו שארון הברית נשא בתוכו את הבשורה לעולם כולו, התורה, כך גם מרים נשאה בתוכה את הבשורה לעולם כולו, את יש"ו.

 

על חפירות שילה בידי ישראל פינקלשטיין ניתן לקרוא ב:

http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=2936&author=489

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שכם - הר גריזים - והשומרונים

הר גריזים מתנשא לגובה של 881 מטר הר עיבל הנמצא מצפון

לו מתנשא לגובה של 940 מטר. המסלע בקער שכם שונה לחלוטין

מהמסלע שרואים תוך כדי הנסיעה לאורך כביש חוצה שומרון.

בשני המקרים מדובר בסלע גיר. בקער שכם זהו גיר קשה מתקופת

האיאוקן ונוצרת עליו אדמה מאוד דלה ותוואי קרקע טרשי מאוד

וקשה לעיבוד. בשל כך בניגוד לעיבוד החקלאי האינטנסיבי שרואים

בשומרון איזור הר גריזים והר עיבל לא שימשו כמעט לחקלאות.

תופעה זו מכונה מדבר האיאוקן ומוכרת גם מאזורים אחרים כמו

בדרום השומרון ובמזרח הגליל העליון.

הישוב הר ברכה - מקור השם הר ברכה בפסוקים מספר

דברים יא: כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה. 

כז אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. כט וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל.

הר גריזים הוא ההר עליו תינתן הברכה. שכונת השומרונים בראש ההר, הידועה גם כשכונת או קריית לוזה, נמצאת בשטח B (אחריות ביטחונית ישראלית שליטה אזרחית פלשתינאית). השירותים המוניציפאליים ניתנים כאן ע"י עירית שכם וכנראה גם המועצה האזורית שומרון.

תצפית מראש הר גריזים: נקודת התצפית היא בסמוך למתחם השומרוני המקודש וכנסית מריה אם האלוהים, בפסגת הר גריזים. העלייה לתצפית היא דרך השכונה השומרונית לאורך גרם המדרגות המשמש את השומרונים לעלות אל המקדש בשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות).

מתחת להר גריזים מתפרשת בקעה רחבה ולא אופיינית לאזור השומרון אשר בו לרוב בקעות צרות יותר. זהו עמק שכם. מצפון הר עם אנטנות בראשו – הר עיבל, מעבר להר נמצאית בקעת סאנור. ממזרח רכס כביר והר כביר (792 מטר). בצפון הרכס נמצא הישוב אלון מורה. ממערב לפסגה ולאלון מורה נמצא קבר השייח' בילאל אבן רמאח המואזין של מוחמד (ניתן לעלות אל הקבר דרך אלון מורה). מעבר (מצפון) לרכס הר כביר נמצא "ואדי פארעה", בעברית נחל תירצה. בקעת תירצה המשתרעת מאזור שכם  ומשם מזרחה עד נחל הירדן ובקעת הירדן (איזור צומת אדם, משואה והסרטבה) ידועה גם בתור הג'יפטליק. הנחל איתן כל השנה.

בשולי הר כביר שני כפרים גדולים – דיר אל חטב וסאלם. ממזרח להם ומרוחק יותר נמצא הכפר בית דג'ן והעמק הקרוי על שמו. מדרום מזרח רכס ג'דועה והישוב איתמר. אנו מוצאים שהעיר שכם מוקפת 4 רכסים: גריזים, עיבל, כביר וג'דועה. כך נוצרת באופן טבעי צומת דרכים מאוד מרכזית  והכרחית והעיר שכם יושבת בתוכה. בתקופות הקדומות מי שהגיע מהצפון והמזרח ורצה להגיע למרכזה של א"י חצה את הירדן באזור גשר אדם (דמיא) של היום הנמצא במרכז עמק הג'יפטליק. בהמשך העמק נמצאת שכם וצומת הדרכים החשוב שלה, עם דרך האבות או ההר שהובילה צפון דרום. ניתן היה להמשיך מערבה לכיוון נתניה של היום ולדרך הים.

שכם עצמה מוזכרת כבר במאה 19/18 לפנה"ס בכתבי המארות. העיר ומלכה לַבַּיא מוזכרים במכתבי אל-עמרנה מהמאה

ה-14 לפנה"ס. שכם הקדומה ממוקמת בתל בלאטה – הגבעה הקטנה בפאתי מחנה הפליטים בלאטה במפגש העמק והערוץ העמוק שיוצא לכיוון מרכז העיר שכם. מסביב לתל שביל ורמפה, שריד לחומה שהקיפה אותו. התל אינו במרכז העמק אלה במערבו – מיקום מרכזי המוגן ע"י ההר אך עדיין קרוב מאוד לדרך המרכזית. בתקופות הקדומות העיר שלטה על חלקים נרחבים של השומרון. העיר שכם עצמה ממוקמת ממערב למחנה הפליטים בלאטה בין הר גריזים להר עיבל. יש הבדל ברור בין אנשי שכם לבין תושבי מחנות הפליטים מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית. בבלאטה יושבים בעיקר פליטים מ 48. מכיוון ששטחי יהודה ושומרון מבחינה משפטית הינם שטחי כיבוש צבאי החוק התקף כאן (בד"כ!!) הוא החוק הירדני ולא החוק הישראלי. מדובר כאן במצב משפטי לא פשוט. החוק הירדני קובע שמי שמוכר אדמה לפליט דינו מוות. הסיבה להיווצרות חוק זה הייתה פוליטית מטרתו קיבוע ושימור מצב הפליטות ולא לאפשר התיישבות קבע של הפליטים כאן אלה שיחזרו ליישוביהם המקוריים. במקומות מסוימים פליטים הצליחו להשתחרר ממצב זה וכן לרכוש קרקעות. ביריחו למשל היה ראש עיר שהיה במקור פליט. מצפון לבלאטה שני מחנות נוספים עסכר ועזמוט. מכיוון שמספר הפליטים לא תמיד ידוע, ושטחי העיר בנויים מכפרים ומחנות פליטים היוצרים רצף טריטוריאלי קשה מאוד לדעת את מספר האנשים הגרים בשכם. ההערכות הן בסביבות 150,000 איש.   

 

 

 

גיאולוגיה

קער שכם- את צירו של הקער הזה מתווה, במקורב, הכביש הנמשך מג'נין לשכם (כביש 60 לערך), ומשם דרומה - עד אזור כפר תפוח ועמק לבונה שמדרום לו. לקער זה, שחלק ניכר מכיסויו הסלעי הוא של גיר צעיר יחסית מתקופת האיאוקן, יש שני מאפיינים מורפולוגיים עיקריים: א. לאורך הקער מצויה סדרה של עמקים גדולים וסגורים במורדות ההרריים: עמק דותן, מרג' סאנור, עמק שכם, עמק המכמתת ועמק לבונה. ב. מעל עמקים אלו מתנשאים הרים מבודדים מסביבתם ובולטים בגובהם: וכוללים את הר עיבל והר גריזים. הרים אלו מגיעים לרום טופוגרפי ניכר – 900 - 750 מ', שאינו שונה בהרבה מהרום של שיאי הקמר המזרחי - 1,000- 900 מ'. אין עדיין הסבר מדעי ברור להיווצרות העמקים וההרים הללו שלאורך קער שכם, אך נראה שתהליכי סחיפה (בלייה) הם הגורם העיקרי לעיצובם, בתהליך הסחיפה הגרוויטטיבי מהקמר המזרחי ומהקמר המערבי של הרי שומרון לעבר קער שכם, בתווך, נקלפו שכבות הגיר הצעירות מאגפי הקמרים ורק לאורך מרכז הקער נותרו סלעי האיאוקן הצעירים. אלה מתבלטים כטרפזים גבוהים מעל לאזורים הסחופים שמשני עבריהם. בין הרים אלה לאגף הקמר המזרחי של הרי שומרון (הגלבע, כביר, ראמאללה) נפתחו עמקי תלם מוארכים, לאורך המגע שבין סלעי הדולומיט הקשים של הקמר המזרחי לסלעי הגיר והקרטון הרכים של ההרים. כאלה הם עמק המכמתת הצר והארוך, שבין הקמר המזרחי לשורת ההרים, וכן עמק טובאס ועינות אלפארעה, שמצפון לו. (מנחם מרכוס במדריך ישראל 2001)

 

קמר תרצה (פארעה) - הקמר המזרחי ביותר (הימני, הכולל את הר כביר), קמר ענבתא- הקמר המערבי (במפה מצויינת ע"י אום אל פחם), ביניהם- קער שכם. כאן רצוי לזכור את בני פרנקל ושתי אצבעות רכסי השומרון. הרכס המזרחי (הבוהן) מסתיים בצפון בגלבוע והמערבי מסתיים ברכס אום אל פחם (הר אמיר) והכרמל.

 

 

 

לפני ההצפה הימית האחרונה נוצרו פה אם כך שני קמרים וביניהם קער. בתקופת האיאוקן התרחשה ההצפה הימית האחרונה (לפני כ 40 מיליון שנה) ואז התמלא קער שכם במסלע גירני מהרבדה ימית ובליית בקמרים משני צידיו. לאחר נסיגת הים עבר האזור תהליכי בליה ובתוך קער שכם נותרו הרים דוגמת הר גריזים והר עיבל. היפוך התבליט שקרה פה – במקור היה קער אשר עבר הרבדה בתקופת האיאוקן ונוצרו בו הרים. לכן לפני מיליוני שנים כאשר הקמר המערבי והמזרחי וקער שכם היו בשיאם הפרש הגובה בין תחתית קער שכם לראשי הקמרים סביבו עמד על כ 2,000 מטר. כיום, לאחר תהליכי ההרבדה והבליה, אנו מוצאים למשל שהר עיבל (940 מטר) במרכז הקמר גבוה יותר מהר כביר (792 מטר) הקמר המקורי.

 

להמחשה ישנה מצגת מעניינת מאוד של מכון ויצמן:

http://stwww.weizmann.ac.il/g-earth/geo-israel/makteshim/flash/stages502.swf

 

במקורות -  מי עבר בשכם? הראשון - אברהם אבינו. כמתואר בספר בראשית י"ב:

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.....

ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה

 

השני – יעקוב, בחזרתו מחרן, בדרכו למפגש עם אחיו עשו. בבראשית ל"ב מסופר על חציית הירדן של יעקוב ומשפחתו:

כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.

 

 נחל יבוק הזורם אל הירדן ממזרח למערב ונפגש (בערך) עם הג'יפטליק שלנו (נחל תירצה). היבוק מצד אחד והג'יפטליק מצד שני יוצרים חיבור נוח בין גב ההר הירדני לשדרת ההר המרכזית בישראל.  מעבר יבוק הוא גשר אדם של היום. משם ממשיך יעקוב לשכם (בראשית ל"ג):

 יח וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר. יט וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם--בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה.  כ וַיַּצֶּב-שָׁם, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ--אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

השלישי – יהושע, שגם מגיע לשכם. בני ישראל מצווים מיד עם מעבר הירדן להגיע לשכם, לבנות מצווה ולקיים את טקס הברכה והקללה (דברים יא, ציטוט בעמ' 4). בפועל ישראל מגיעים קודם ליריחו ולעי לפחות ע"פ סדר הדברים בספר יהושע. לאחר הנצחון בעי אנו שומעים:

ל אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר, עֵיבָל (יהושע ח)

המזבח נבנה בהר עיבל ולא בהר גריזים. על הר עיבל מצא פרופ' אדם זרטל מבנה אשר לטענתו היה המזבח אשר בנה יהושע. לטענתו כאן הייתה ראשית ההתנחלות. המסורת התנכ"ית מספרת כי כאן  (עמק שכם למרגלות ההר) עמדו כל עם ישראל, השופטים והשוטרים ועוד לפני שחילקו נחלות יצרו את הטקס המכונן וקבעו לעצמם חוקה וכאן נערך הטקס (פרק ח):

לב וַיִּכְתָּב-שָׁם, עַל-הָאֲבָנִים (המזבח) --אֵת, מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה (החוקה), אֲשֶׁר כָּתַב, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לג וְכָל-יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח--חֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-גְּרִזִים, וְהַחֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם יִשְׂרָאֵל--בָּרִאשֹׁנָה. לד וְאַחֲרֵי-כֵן, קָרָא אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַבְּרָכָה, וְהַקְּלָלָה--כְּכָל-הַכָּתוּב, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה

 

וכך אנו שומעים שגם אברהם, יעקוב ויהושע בונים כאן מזבחות ויהושע בנוסף כורת כאן ברית. שכם במסורת המקרא היא מקום הכניסה של האבות וישראל מקום של התחלה מכוננת. אי אפשר להפריד אירועים חשובים אילו מהמיקום הגיאוגרפי של שכם. ייתכן שבגלל זה בהיסטוריה המקראית שכם היא המתחרה בירושלים. לאחר מות שלמה מתפצלת הממלכה. בני ישראל מגיעים לשכם בכדי להמליך את המלך האלטרנטיבי לבית דוד- ירבעם בן נבט הקובע את בירתו בשכם. כנראה בעקבות מסע שישק (924 לפנה"ס) עוברת הבירה לשומרון (סבסטיה).

החיבור בין הטופוגרפיה לאירועים המכוננים שאירעו בשכם מקנה לה את חשיבותה וקדושתה במסורת היהודית. ב 721 לפנה"ס האשורים הורסים את ממלכת ישראל ומגלים חלק מתושביה ובמקומם מגיעה אוכלוסיה אחרת – הכותים או השומרונים. לאחר כיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס) הוא מושיב נציב בשומרון אך השומרונים הורגים אותו. כתוצאה מכך השומרונים מוגלים משומרון ומגיעים לשכם ולהר גריזים. בשנים האחרונות הסתבר כי השומרונים הגיעו לכאן לפחות 100 שנים קודם לכן כפי שמספר יוסף בן מתתיהו. נמצאו מקדש שומרוני מהמאה ה 5 לפנה"ס. כנראה שבמאה ה 4 לפנה"ס המרכז העירוני השומרוני החשוב של השומרונים היה בעיר שומרון ומרכזם הדתי בהר גריזים. לאחר דיכוי המרד בידי אלכסנדר מוקדון עבר גם המרכז העירוני / שלטוני אל הר גריזים ושכם. כאשר הרומאים מגיעים לפה, העיר הייתה במעלה הר גריזים. הרומאים (כנראה אספסינוס בשנת 72) בונים מחדש את שכם בין הר עיבל לגריזים בסביבות בלאטה וקוראים לה ניאפוליס (העיר החדשה). העיר שכם בערבית נקראת נַאבְּלוּס המשמר את השם הרומי. סביב לתל בלאטה ניתן עדיין לראות את שרידי חומת הסוגרים שהקיפה אותה. בקסבה של שכם ניתן עדיין לראות את עמודי הקרדו הרומי. 

קבר יוסף -  יעקב, אחרי שעבר את הירדן ביבוק והפגישה עם עשו, חונה בשלם עיר שכם (מול שכם של היום יש כפר בשם סאלם) וקונה שם חלקת אדמה. שכם היא עיר כנענית והוא לא נכנס אליה. לימים, לפי התיעוד המקראי, עצמות יוסף, שנפטר במצרים, הועלו בידי משה ונקברו בחלקת אדמה זו:

"וַיָּבוֹא יַעֲקֹב בְשָׁלוֹם אֶל עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיַּחֲנֶה לִפְנֵי הָעִיר. וַיִּקְנֶה אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר הֵקִים שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית ל"ג יח-כ)

ובסוף ספר בראשית מובא:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבִּיעַ יוֹסֵף אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִפֹּה " (בראשית נ' כד-כו)

ובספר שמות מובא ההמשך לסיפור:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ יוֹסֵף אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִפֹּה אִתְּכֶם" (שמות י"ג יט)

וסיום הסאגה בספר יהושע:

"וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי-שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (יהושע כ"ד לב)

 

קבר יוסף הוא כנראה אחד המקומות הבודדים בא"י אשר ניתן להגיד עליו שכאן קרו המאורעות המתוארים. הקבר נמצא מול תל בלאטה אך נפגע קשות בפרוץ האינתיפדה בשנת 2000. בהמשך הר גריזים נמצאת תל א-ראס ובו מבנה של מקדש רומי. בחפירות התברר כי היה כאן מקדש עם פסלו של זיאוס. המקדש נבנה סמוך לחורבות מקדשם של השומרונים.

 

ממערב לשכונה השומרונית ניתן לראות וילה ענקית של אחד מעשירי שכם, ייתכן משפחת נימר.

 

השומרונים –

רואים את עצמם כ- בני ישראל, לכל דבר, ומאד נעלבים אם קוראים להם "כותים". הם חיים בארץ בשתי קהילות אחת בחולון והשנייה בהר גריזים. הקהילה בחולון התחילה כאשר עקב מצב כלכלי קשה עזבו מספר משפחות בשנות ה-20 של המאה הקודמת ליפו, עשו שם חייל, ועברו אח"כ לחולון. מימון בית הכנסת נעשה ע"י הקהילה השומרונית בלבד. מנהיגי הקהילה הם הכוהנים. הם אחראים לפקוד בית הכנסת, ניקיונו ושיפוצו. השומרונים מתפללים בבוקר ובערב בימי חול. בימי שישי תפילה אחת וביום שבת 3 תפילות. הקהילה השומרונית מונה כ- 700 עד 750 איש. כהן שומרוני אינו מקבל שכר בעבור משרתו ככהן ואינו מקבל תמיכה מהמדינה ולכן חייב לעבוד בכדי שתהיה לו הכנסה. בשל גודלה הקטן של הקהילה ואורך החיים השונה של חבריה החליטו הכוהנים שבית הכנסת לא יפתח במהלך השבוע לתפילות. חברי קהילה מתפללים בבתיהם בבוקר ובערב. ביום שישי לפני כניסת השבת כול חברי הקהילה מתאספים בבית הכנסת. התפילה נמשכת כשעה. השומרונים יושבים על הרצפה ולא על כסאות (אילו מיועדים לזקנים או חולים), הכוהנים בשורה הראשונה. אחד הכוהנים מוביל את התפילה אשר מסתיימת בדיוק עם כניסת השבת. בשבת אין מבצעים מלאכה (אין לעשן, חשמל, טלפונים וכו). תפילת השבת מתחילה בסביבות שתיים וחצי לפנות בוקר! התפילה עורכת כשלוש שעות עד 6. לאזור הבמה אסור לעלות, רק לכוהנים מותר. כאשר חוזרים הביתה אחרי התפילה קוראים את הדרשה וישנה שיחה על פרשת השבוע פרשנות ומשמעות הדרשה. קבלת השבת נעשית ביום שבת בבוקר לאחר החזרה מהתפילה. את האוכל בשבת מכינים ללא שימוש באש או חשמל רק את מה שניתן להכין במקום. אם מישהו לא הגיע לתפילה ילכו חברי הקהילה אליו לראות מה שלומו. תפילת הצהריים עורכת כשעתיים, חוזרים הביתה ולומדים תורה. בערב ישנה תפילה של 40 דקות. לאחר סיום התפילה יוצאת השבת וניתן לחזור לפעילות רגילה. בית הכנסת נפתח לתפילה גם בראש כל חודש. המספר 7 קדוש להם (האישה שומרת נידה 7 ימים, הם חוגגים 7 חגים, בפסח אוכלים מצות 7 ימים)

הכתב השומרוני דומה מאוד לכתב העברי העתיק. השפה השומרונית נשמעת כמו עברית עתיקה. מבוססת על הדמיה – עין = נראית כמו עין אדם, שין = כמו שן בפה, למד = כמו לב, כף = כמו כף יד וכו', לדברי העדה זוהי השפה העתיקה ביותר בעולם. את השפה לומדים הילדים החל מגיל בית הספר, בשעות אחר הצהריים. המזוזה השומרונית אינה מגולגלת על קלף אלה כתובה על לוח שי שמותקן מעל דלת הכניסה, בכתב השומרוני. בזמן התפילה בבית הכנסת השומרונים אינם לובשים בגדים רגילים. הם לובשים כעין גלימה או ג'לביה לבנה, מעיל לבן ותרבוּש או כיסוי ראש אחר. בצורה זו כולם נראים אותו דבר והבדלי המעמדות נמחקים, אין הבדל בין עני לעשיר. נשים אינן חייבות להתפלל, גברים כן. בית הכנסת הוא מקום טהור אישה במחזור או סביב המחזור אינה טהורה. אישה במחזור נמצאת 7 ימים לבדה ומביאים לה את כל מה שהיא צריכה. היא אינה יכולה לגעת בבעלה או בילדיה מחשש לטומאה. השומרונים מקיימים את כל המצוות המופיעות בחמישה חומשי תורה (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים) כולל ברית המילה ובר מצווה. השומרונים אינם מכירים בספרים האחרים מעבר לתורה – לא מכירים בנביאים ובכתובים.

השומרונים מקיימים את קורבן פסח זהו הקורבן היחיד שבני ישראל עשו לפני ואחרי שנכנסו לארץ. זהו הקורבן היחיד שבו כל העם השתתף, את שאר הקורבנות הכהן היה מקיים לבדו. כל העם היה חייב להשתתף בקורבן פסח. מי שלא השתתף לא נחשב מבני ישראל ונודה מהעם. השומרונים מקפידים מאוד על שמירת השבת, קיום קורבן הפסח ויום כיפור. החגים החשובים האחרים הם סוכות ושבועות.

לפי התורה ביום כיפור על כל נפש לצום. ילד אשר ניגמל מחלב אימו נקרא כבר "נפש" ולכן צם. זקן גם הוא צם. המצווה ע"פ התורה היא כל נפש ולא מתווכחים עם זה. רק במקרים מאוד מסוימים כגון מחלה קשה לא צמים. ביום כיפור במשך כל היום כל העידה כולל תינוקות, ילדים ונשים נמצאים בבית הכנסת וקוראים בתורה.

לוח השנה של השומרונים הינו לוח ירחי של 354 ימים, ושונה מהלוח שלנו. סוד העיבור וקביעת המועדים ניתן אצלם בידי הכהן הגדול, המפרסם כל חצי שנה לוח מיוחד. הכלל של "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח" אינו תקף אצלם, ולכן חל חג הפסח שלהם לא במועד שלנו, ולפעמים הוא חל בפסח שני. הם חוגגים שבעה חגים ומועדים: פסח, חג המצות,

לשומרונים 3 דרכונים – ירדני, ישראלי, ושל הרשות הפלסטינית וזאת עקב שטח המחייה שלהם שגובל ב -3 הרשויות הללו. ההיסטוריה השומרונית נספרת מרגע הכניסה לארץ ישראל = 3646 שנה.

השומרונים מתחתנים רק בתוך העידה אך יש כאן בעיה קשה. בקרב השומרונים יש יותר גברים מנשים (נולדים יותר בנים מבנות – נושא שנחקר). בשל בעיה זו הוחלט שגברים שומרונים יוכלו להתחתן עם נשים יהודיות (שמוכנות לקבל את דת השומרונית) בשל קרבת היהדות לדת השומרונית. הנשים היהודיות לומדות את רזי המסורת השומרונית. ולאחרונה גם מייבאים נשים מח"ול בעיקר ממדינות חבר העמים שמעדיפות חיים יחסית נוחים ע"פ מה שיש להם כעת במולדתן, ואפילו מוסלמיות שמוכנות לקבלת הדת – יתקבלו בברכה. לכוהנים בכלל אסור להינשא לאישה מחוץ לעדה. בני הקהילה השומרונית בשכם קיבלו אזרחות ישראלית ב 1996. הילדים לומדים בבית ספר בשכם והשפה הראשונה היא ערבית. ישנם ילדים הדוברים עברית שהוריהם מחולון או שאימם יהודיה.

איזור קורבן הפסח -  רחבה פתוחה ברובה בקרבת בית הכנסת. כל העידה השומרונית מגיעה לפה כולל אילו מחולון. בצהרי ערב החג כל משפחה מביאה שה תמים, זכר בן שנה. הטקס מתחיל לפני השקיעה – מקריבים (שוחטים) את הקורבנות. ניתן לראות כאן פירים בקרקע. אילו הם הכבשנים (המנגלים) אליהם מכניסים את הכבש השלם ומשופד. כל העידה חייבת להיות כאן במהלך טקס הקרבת הקורבן. כל היום שרים בשפה השומרונית את פסוקי התורה הרלבנטיים. השומרונים מקבלים רק את השחיטה שלהם ככשרה. ע"פ המצווה "לא תותירו ממנו עד הבוקר" השומרונים מעבירים את הלילה באכילת השה, את השרידים שורפים. המצות השומרוניות הן למעשה לאפות רכות ולא המצה היהודית הקשה. צריך לאפות אותם כל יום ואסור לשמור מעבר ליום אחד – נעשים לא כשרים. השומרונים מכניסי אורחים אך לא משתפים זרים באכילת קורבן הפסח. אורחים יכולים ומוזמנים לבוא לחזות בטקס אך לא לאכול. השומרונים לא קוראים את הגדת הפסח (מסורת מאוחרת בהרבה לתורה וכך לא נכללת בספרות השומרונית). המקום הקדוש לשומרונים הוא הר גריזים ובפסח, שבועות וסוכות הם מחויבים לעליה לרגל. ביום האחרון של פסח, לפנות בוקר, כל הקהילה עולה במדרגות בהן עלינו אל ראש ההר והמתחם המקודש. בסוכות ישנן 3 מצוות: בניית סוכה, 4 המינים ועליה לרגל. מסיבות היסטוריות (מיעוט נרדף) השומרונים בונים את הסוכה מארבעת המינים, בתוך הבית. בתוך הסלון ישנם 4 ווים בפינות החדר ומשם מתקינים רשת ועליה פרות שונים ו- 4 המינים.

ארבעת המינים ביהדות הם לולב, אתרוג, הדס וערבה. בתורה בספר ויקרא (כג, מ) נכתב:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים.

 

שומרונים

ביהדות

בתורה

כל פרי שיש בו הדר או פאר (אתרוגים, חבושים וכדומה)

אתרוג

פְּרִי עֵץ הָדָר

כפות תמרים

לולב (ענפים של דקל הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים)

כַּפֹּת תְּמָרִים

כל ענף של עץ עבות

הדס

עֲנַף עֵץ-עָבֹת

בד"כ שיח אברהם

ערבה

עַרְבֵי-נָחַל

 

בתפישה השומרונית כאשר בני ישראל מגיעים ממצרים יש איתם 2 עגלות: אחת עם ארון הברית ואחת עם ארונו של יוסף. את ארון יוסף קוברים בעמק (קבר יוסף של היום) וארון הברית והמשכן מועלים לראש הר גריזים וכאן נבנה המשכן. כאן למעשה מתבסס עם ישראל בתקופת יהושע והשופטים. הכהן הגדול הוא פינחס בן אליעזר נכדו של אהרון. בניו של פינחס היו עלי ועזי אשר רבים ביניהם על הירושה – מי יהיה הכהן הגדול. לפי השומרונים עלי פורש בראש חלק מהעם (שבט יהודה וחלק מבנימין בלבד) ומקים משכן חלופי בשילה. עזי, הבכיר, נשאר בהר גריזים בתור כהן גדול לרוב העם. כך נוצרים 2 פלגים: עלי בשילה ועזי בהר גריזים. ע"פ השומרונים הם ממשיכי מסורת הכוהנים מימי אהרון ושושלתו בהר גריזים אשר עברה מאב לבן. בעשרות השנים האחרונות , לאחר פטירת כהן גדול ללא בנים, עבר התפקיד למשפחה אחרת. היום קוראים לכהן הגדול הכהן הלוי                                             

לכן לפי התפישה השומרונית הם היו פה כחלק מהעם היהודי מראשית תקופת ההתנחלות (השומרונים טענו שהם בני ישראל האמיתיים, שרידי שבטי אפרים ומנשה, והכוהנים שלהם  מתייחסים על בית פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן). לפי תפישתם המונח שומרונים אינו מתייחס למיקום הגיאוגרפי (השומרון) אלא נגזר מהמילה שוֹ‏מְרִים או שַמַרים, שומרי התורה או תורת משה.

חמשת עיקרי הדת השומרונית:

  1. אמונה בא-ל אחד.

  2. משה רבינו הוא הנביא.

  3. חמשת ספרי התורה הם הספרים הקדושים ביותר.

  4. הר גריזים – קדוש.

  5. יום בוא המשיח – יום הנקם/יום הדין.

 

המסורת המקראית טיפה שונה. ספר מלכים ב' פרק י"ז המתאר את חורבן ישראל. לפי  התיאור התנ"כי ממלכת ישראל חרבה לחלוטין ובמקומה הביאו האשורים עמים אחרים. העמים האלה יושבו בערים שנטשו ע"י בני ישראל. הם לא עבדו את ה' וסבלו ממתקפת אריות. הם לא ידעו שצריך לעבוד את אלוהי הארץ ועבדו את אליליהם המקוריים אשר הביאו עמם. ע"פ ההיסטוריה המקראית אותם אנשים נקראו כותים (העיר כותה שבדרום עיראק אשר תושביה הוגלו לשומרון בשנת 722 לפנה"ס), בקשו ממלך אשור שמשהו ילמד אותם את עיקרי הדת המקומית כדי שינצלו מהאריות, ומלך אשור הסכים והביא להם כוהן מהגולה להדריך אותם ושילמד אותם את עקרי דת בני ישראל. הם החלו לעבוד את ה' וגם לא פסקו מלעבוד את אליליהם, כך נוצרת פה דת סינקרטיסטית שבה הם עובדים את האלוהיות הקדומות שלהם מצד אחד ואת אלוקי הארץ, אלוקי ישראל וזאת בכדי להפסיק את תקיפת האריות נגדם – לכן נקראו "גרי אריות". "כותים" הוא כינוי גנאי בפי השומרונים שכן הם רואים עצמם כיהודים מקוריים ולא בתור כאלה שגוירו. בעיני היהדות האורתודוכסית הם לא יהודים, אסור להתחתן איתם או לאכול את השחיטה שלהם.

כאשר חוזרי הגולים בשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה סנבלט החורני הוא מנהיג השומרונים. השומרונים רוצים להיות מעורבים איתם בבנין בית המקדש, אך נידחים בידי השבים. ביתו של סנבלט התחתנה עם נכדו של כוהן הגדול היהודי, אלישיב הכהן, דבר שעורר את זעמו של נחמיה, והוא סילק אותו מירושלים: "ומבני יהוידע בין אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני ואבריחו מעלי" (נחמיה יג כח). סנבלט החליט להשיא את בתו לנצר של הכהונה הגדולה בירושלים ובכך להפוך את זרעו אחריו לכוהנים מן העידית של הכהונה הירושלמית. נראה שיחד עם נכדו שלו הגיעו להר גריזים כוהנים יהודים נוספים שבנו את המקדש בהר גריזים בתבנית המקדש בירושלים, ושימשו בקודש. בימי בית שני נוצר נתק בין 2 הקהילות האלו. בהמשך היו היחסים בעלייה וירידה. בתקופה הביזנטית היו יותר ממיליון שומרונים באזור השומרון. כתובות שומרוניות נמצאות בעמק איילון, ליד רחובות ובכרמל. נמצאו עשרות בתי כנסת שלהם מהתקופה הביזנטית. מרידות השומרונים בשנת 484, 529 ו 566 הובילו אותם אל סף השמדה. גם התורכים רדפו אחריהם ויש סיפור כי הרב ה יהודי של שכם יצא להגנתם באומרו כי "הם יהודים כמונו" כדי לעזור להם לשרוד מפני השמדה, בתורת חסד.

 

האמת לגבי מוצאם היא כנראה איפה שהוא באמצע. הכיבוש והגלות האשורים כנראה לא רוקנו את הארץ מתושביה היהודים. סרגון השני כותב שהרס את שומרון והגלה 24,000 איש בלבד מתושביה. ברור שבמרחב זה היו יותר מ 24,000 איש ולא כולם הוגלו מכאן. לכן סביר להניח שהארץ לא שממה לגמרי. אליהם הצטרפו הכותים אשר הגלו לפה האשורים. לכן סביר מאוד להניח שהשומרונים הם גם צאצאי היהודים שלא הוגלו וייתכן שהכותים התערבבו איתם. השומרונים הם אולי היחידים מבין תושבי הארץ היכולים לטעון שהם פה כבר 2,700 שנה ברציפות. יצחק בן צבי מוצא פחות מ 200 שומרונים בשכם בתחילת המאה ה 20. בן צבי מביא שומרוני אחד ומשפחתו ליפו וייתכן שבכך הציל אותם. השומרונים בשכם נמצאים במצב קשה. הם מחזיקים תעודות זהות כחולות אך חיים בשכם. הם לרוב עשירים יותר ולא כ"כ אהודים ע"י המקומיים.

 

המקדש בהר גריזים - בשת 1982 החלו החפירות הארכיאולוגיות בהר גריזים ונמשכו ברציפות 22 שנים. החפירות בהר גריזים העלו נתונים מדעיים חדשים שאפשרו לפתור סוגיות היסטוריות וארכיאולוגיות רבות שנים ורבות מחלוקות שהעסיקו ופרנסו חוקרים רבים מראשית המאה העשרים .
ביסוד המחלוקות עמדו דבריו של יוסף בן מתתיהו שטען שהמקדש על הר גריזים נבנה בידי סנבלט שחי בזמנו של אלכסנדר מוקדון והוא נבנה בתבנית המקדש בירושלים. 
היום ניתן לומר בוודאות שהשלב הראשון של המקדש בהר גריזים הוקם באמצעות המאה החמישית לפנה"ס בידי סנבלט החורוני בן דורם של עזרא ונחמיה, שחי למעלה ממאה שנה קודם לסנבלט שנזכר אצל יוסף בן מתתיהו

ראוי להזכיר שמצב הכהונה והמקדש בירושלים בתקופה זו היה בהכי רע וכך אומר נחמיה: "ואדעה כי מניות הלווים לא נתנה ויברחו איש לשדהו הלווים והמשוררים עשי המלאה. ואריבה את הסגנים ואמרה מדוע נעזב בית האלוהים" (נחמיה יג י-יא). גם הנביא מלאכי שאותו יש לתארך לאותה תקופה אומר דברים קשים על המקדש ועל ההתנהלות שלו:  "הכהנים בוזי שמי, מי גם בכם ויסגור דלתיים ולא תאירו מזבחי חנם" (מלאכי א, י) ובהמשך הוא מאשים אותם שאפילו את הפחה שלכם אתם מכבדים יותר מאלוהים. עקב המצב הקשה ששרר במקדש לא היה קשה אפוא לסנבלט לקבץ אצלו במקדש בהר גריזים כהנים יהודים, שהיו חסרי פרנסה. יוסף מוסיף שסנבלט נתן להם מגרשים ובנה להם בתים. זו לדעתנו הסיטואציה ההיסטורית שבגינה נבנה המקדש בהר גריזים.

המסורת השומרונית רואה את הדברים אחרת. במקום שנאמר בספר דברים "מקום אשר יבחר לשכן שמו שם" נאמר בתורה השומרונית "מקום אשר בחר  את הר גריזים"', על הר גריזים ולא על הר עיבל (לפי התורה היהודית) נבנה המזבח בידי יהושע. על הר גריזים נבנה המשכן המקורי ולא בשילה לפי האמונה היהודית שבו שירת פנחס הכהן והיה מקום עלייה לרגל של כל שבטי ישראל. בסוף ימיו של עוזי הכהן ארעה הסתרת הפנים כיבוי אש התמיד במשכן והעלמות כלי הקודש, שהוסתרו במערה בהר גריזים. הכלים יתגלו כאשר יבוא המשיח – התהב )שמו של המשיח) ואז תחל תקופת הרצון . 
 

על סמך החפירות הארכיאולוגיות מתברר, שעל הר גריזים נבנו שני מקדשים הראשון במאה החמישית לפנה"ס והשני, גדול יותר, בראשית המאה השנייה לפנה"ס. מסביב למקדש הוקמה עיר גדולה ששטחה למעלה מ - 400 דונם ושאוכלסה בלמעלה מעשרת אלפים איש. זו הייתה עיר שרוב תושביה היו כוהנים שהקפידו על טומאה וטהרה ובעיקר טומאת נוכרים, והציווי לא תעשה לך פסל וכל מסכה. כוהנים אלה מילאו את כל חוקי התורה כלשונם. התורה החמירה מאוד עם כוהנים בשל טהרת המקדש לפעמים אפילו בעונש כרת. אין לנו ספק שבידי הכוהנים ששרתו בקדש בהר גריזים היו חמישה חומשי תורה, בתקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. 
בחפירות נתגלו כארבע מאות אלף עצמות קורבנות שכללו את בעלי החיים שהקריבו, על-פי התורה, כבשים, עזים, מעט פרות ותורים - בני-יונה לאלה שידם לא הייתה משגת להביא כבש לעולה. 
בחפירות נתגלו כשבעה-עשר אלף מטבעות זהב, כסף וברונזה, אלפי כלי חרס, כלי אבן, כלי נחושת כסף וזהב. עוצמתו של המקדש במאה השנייה לפנה"ס שלא נפל בגודלו ובחשיבותו מזה של ירושלים, ושקודש בידי האוכלוסייה השומרונית בשומרון ובתפוצות, בעיקר במצרים, גררה מאבק קשה בין יהודים לשומרונים. בתחילה כאמור החל כויכוח תיאולוגי על הר גריזים והר המוריה ועל המקומות הקדושים ובסוף המאה השנייה לספירה הביא למלחמה קשה בין החשמונאים לשומרונים. יוחנן הורקנוס צר על הר גריזים ושרף את העיר עד היסוד. בכל בית נתגלתה שכבת שרפה עבה ומטבעות רבות של יוחנן הורקנוס ובנו ינאי.
ביהדות, יום חורבן הר גריזים, כ"א בכסלו, הפך ליום טוב שאסור בו מספד. 
למרות החורבן המשיכו השומרונים להתגורר מסביב הר גריזים ולקדש אתו למרות העובדה שנמנע מהם לעלות ולהתפלל עליו. רק במאה הרביעית לספירה, כארבע מאות שנה לאחר חורבנו, אפשרו השליטים הביזאנטיים  לשומרונים לחדש את המתחם אבל זאת רק לזמן קצר. בשנת 484 לספירה הרס הקיסר הביזאנטי זנון את מה שנותר מן המתחם ובנה עליו כנסייה מתומנת (8 פאות) על שמה של מאריה יולדת האל-תיאוטוקוס המקום נבחר כדי: א. להכעיס את השומרונים, שלאחר ההפסד נבנתה להם כנסייה במרכז המקום הקדוש לשהם היכן שעמד המזבח. ב. במקום שהייתה קדושה – היא נשארת, ועתה במקום מזבח קדוש לשומרונים יש כנסייה הקדושה לנוצרים. השומרונים מרדו בהם בשנים 484 ו-529, וכן מרדו נגד חקיקת הקיסר יוסטיניאנוס, שהגבילה את זכויותיהם. השומרונים הרגו נוצרים רבים, והצליחו בתחילה להקים להם מעין מדינה, שמנתה יותר מ-300,000 נפש. הם גייסו  30,000 חיילים, העמידו עליהם מלך, גבו מסים וערכו חגיגות ניצחון. אולם הביזאנטיים התגברו עליהם, גזרו עליהם גזירות, רדפום, טבחו רבבות מהם, מכרו שתי רבבות לעבדים והעבירו אלפים רבים על דתם. גם בתקופת כיבוש הארץ על-ידי הערבים ב-635, סבלו השומרונים קשות. לאחר מכן כרתו הערבים שלום עימהם, והשומרונים אף שימשו להם כמרגלים ומורי-דרך, ועזרו להם בכיבוש ירושלים. עד לזמנו של צלאח א-דין ב-1187, הפכה רוב האוכלוסייה בשומרון למוסלמית, כאשר תוך כדי כך נטבחו איכרים שומרונים, ואחרים נלקחו כעבדים. גם לאחר מסעי הצלב (המאה הי"ב) וכתוצאה מהם, נשפך דם רב בקרב השומרונים, ואירעו אצלם המרות דת מאונס בקנה מידה גדול.

 

 

 

הר כביר:

 

 

כביר (בערבית הר בילאל) הוא גוש הררי גדול המתנשא מצפון מזרח לשכם ומעל (מדרום) לערוצו הגדול של ואדי פרעה (נחל תרצה). בפסגה הצפונית מערבית – נקודת גובה 792 מטר מעל גובה פני הים – נמצאת תצפית נוף רחבה מהר חרמון בצפון, הר הגלבועבמזרח והרי גלעד. מסביב להר כביר נצפים הרי השומרון; בדרום – מקרוב הרי עיבל וגריזים ובאופק הרי בנימין. בפסגה 792 ניתן לצפות בשלושה ימים: ים המלח, ים כנרת והים התיכון. ההר מכונה גם הר אברהם, על פי המסורת בבוא אברהם אל שכם ואלון מורה קיבל את ההבטחה על ארץ ישראל: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת…"(ספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים ו'-ז')

לאורך הרכס עוברת דרך נופית לאורך כארבעה קילומטר, בתוך שטח המוכרז שמורת טבע – שמורת הר כביר.

בשיפולים הדרומיים של ההר נמצא היישוב אלון מורה מראשוני היישובים היהודיים בשומרון ומיזרחית יותר נמצאת חוות סקלי חוות סקלי המכונה גם "גבעה 792", בהתאם לגובה מעל פני הים של הפיסגה מעליו.

על פסגתו המערבית של ההר מצוי "קבר שיח' בילאל אבן רבאח", 767 מטר מעל פני הים. בפסגה שלושה מצפורים המהווים אתר הנצחה לתא"ל יוסף לונץ, מושל שכם לשעבר.

קיימת סברה כי הר כביר הוא הר גריזים המקראי.

 

מהתצפית הדרומית הסמוכה ממש לחניון הרכב, נצפה לכוון שכם ורכסי עיבל וגריזים עליהם התקיים מעמד הברכה והקללה. בהפניית המבט נגד כיוון השעון נראה את היישובים: ברכה, יצהר, אריאל, תפוח, מעלה לבונה, עלי, רכס איתמר עליו היישוב איתמר, ומעליו תל ארומה עירו של אבימלך בן גדעון ומצודה חשמונאית.

 

נעבור לתצפית הצפונית שנקראת בשם "תצפית לונץ" ע"ש תת- אלוף במיל' יוסף לונץ. אנו עומדים או יושבים (מדרגה יצוקה רחבה המתאימה כמושב למבוגרים) בצלו הנעים של עץ אלון ענק -"אלון מורה"-להזכירכם. תחתינו מדרון מהחריפים בארץ בהפרש גובה של כ600 מ'- אימהות אל נא תלחצנה, אין מדובר בצוק.

 

למטה נח לו עמק תרצה שבמרכזו נחל זורם ובסביבתו כפרים עתיקים: טובאס היא "תבץ" המקראית, בידאן היא העיר "בדן" של ימי המשנה שם ישנם מעיינות שופעים הנקראים "עינות בידאן", פרעא שבסמוך לה זיהו החוקרים את עיר הבירה "תרצה" עליה נאמר "יפה את רעייתי כתרצה נאווה כירושלים", טלוזה שמוזכרת במשנה כ"טור לוזה" ("לוז" הוא "שקד" בארמית, נשים לב שאכן מורדות הכפר נטועים שקדיות עד היום)  בה שרף אפוסטומוס הרשע את התורה ועוד.. במזרח נראים הרי הגלעד ובהטייה צפונה נראים הרי הגלבוע, התבור, הרי נצרת והחרמון המושלג בחורף.

 

על ההר עצמו ישנו מגוון צמחים גדול, החל מאלון זקן וכלה בלשון הפר. על ראש ההר ישנו קבר שייח' הקרוי שייח' בילאל.

© 2019 by MZC.  פותח ועוצב על ידי מזח אפליקציות |  Tel: 074-701-37-22

לסיורים: 054-817-5073