מערך הדרכה "בעקבות מכבים" 

 

להלן פירוט על מתווה סיור,

למעוניינים במדריך ניתן ליצור קשר עם דודי -054-8175073

להלן תחנות ההדרכה:

 

תחנה מס 1: מוזיאון האצ"ל ביפו , בית גידי-

בסיורי החנוכה אנו באים לקשר את סיפורה של יפו אל סיפור חנוכה. איננו באים לספר את סיפורה ההיסטורי של העיר יפו . לא זאת המטרה. מטרתנו היא לחבר בין סיפור הגבורה החשמונאי לסיפור הגבורה היהודי-ציוני שבע לידי ביטוי ביפו.

הרעיון המרכזי הוא הוא הקישור בין הימים ההם לזמן הזה.בין גבורת המכבים לגבורת העולים החדשים לארץ וגבורת משחררי יפו בתש"ח.

 

כאשר אנו עומדים מול בכניסה למוזיאון האצ"ל  ניתן לראות כבר בפתיחה את סיפור הקרב על יפו בתש"ח. מדרום לנו שוכנת העיר יפו .מצפון וממזרח לנו נמצאת העיר תל אביב. אנו נמצאים בתפר. בפארק צ'ארלס קלור שעד מלחמת העצמאות שכנה בו השכונה הערבית מנשייה שיחד עם העיר יפו היוותה איום על תל אביב .איום שניתן לראות אותו בבירור. למשל מסגד חסן בק שמצפון לנו , שלט באש על כיכר מוגרבי, רחוב אלנבי וכרם התימנים. שכונת מנשייה שלטה באש על נווה צדק ,מהמושבה האמריקאית ממזרח לנו, היתה אפשרות לפרוץ אל לב תל אביב, אבו כביר ,סלאמה ויאזור , השלימו את כיתורה של תל אביב מדרום. בנוסף יפו ניתקה את בת ים מתל אביב ואיימה עליה מדרום.

היה ברור להנהגת היישוב שיש לשחרר את יפו על מנת לאפשר להתיישבות במרחב תל אביב להתקיים בבטחה.

זו הסיבה הצבאית והאסטרטגית, אולם לקרב על יפו היתה סיבה היסטורית ויהודית לא פחותה מהסיבה האסטרטגית.

יפו היוותה באופן היסטורי את עיר הנמל של ירושלים ובמקום התהוותה קהילה יהודית חשובה שהגיעה לשיא פריחתה בתקופת החשמונאים .

 

במהלך הסיור נעמוד על קרבות החשמונאים ביפו, על היישוב היהודי בעיר ועל הקשר הישיר בין סיפור החשמונאים, העליות והתחדשות הישוב היהודי בארץ עם תחילת הציונות והגבורה של לוחמי המחתרות בקרב על שחרור יפו. נצא לדרך.

 

תחנה מס 2: הסראיה החדשה-

 

מרד החשמונאים תפס את הכוח היווני-סורי בארץ ישראל בהפתעה.

השלטון הסלווקי לא העריך נכון את עוצמת ההתנגדות היהודית לגזירות אנטיוכוס אפיפנס. היוונים סברו שכיוון שחלק לא מבוטל מהעם קיבל בברכה את התרבות ההלניסטית כתרבות של קידמה , אז גם גזירות הדת הסלווקיות שקיבעו בחוק את התרבות ההליניסטית ושללו את חיי ההלכה היהודים , יתקבלו בברכה, שהרי הם מביאים מודרנה וקידמה לעם היהודי.

הם לא הבינו את ההבדל שבין תרבות הבאה בבחירה לתרבות הבאה בכפייה . גם החלקים הפחות דתיים של העם היהודי לא יכלו ,כיהודים גאים, לשאת את ההשפלה שבכפיית התרבות ההלניסטית עליהם ולכן המרד שפרץ כאקט של משפחת כהנים אחת ממודיעין הלך וצבר תאוצה בקצב העם והגיע למימדים נרחבים שתפסו את הכח היווני בארץ לא מוכן.

גם תושבי הארץ הנוכרים חששו מעוצמת המרד וכאקט של תגובת נגד , טבחו תושבי יפו הנוכרים במאות מתושבי יפו והטביעו מאות מהם בים.

כאקט של פעולת תגמול וכדי להוכיח לאנשי יפו שדם יהודי אינו הפקר וכמו כן ליצור כח הרתעה מול האוייב , יצא יהודה לפעולה לילית בה שרף את נמל יפו והאניות שבו , תוך כדי שהוא הורג מתושבי יפו הנוכרים.

 

" ואנשי יפו עשו מעשה מתעב זה בקראם ליהודים היושבים בקרבם לרדת הם נשיהם וטפיהם אל הסירות אשר הכינו כאלה אין בלבם כל שנאה אליהם . כי אם עשו זאת בדעת כל העיר . וכאשר קבלו עליהם ברצותם ליהיות בשלום ולא היה להם כל חשד ויוליכו אותם אל תוך הים ויטבעו אותם ( והם) לא פחות ממאתיים נפש .
וכשמע יהודה על האכזריות אשר נעשתה לבני עמו ויעור את האנשים אשר אתו ויקרא האלוהים שופט הצדק ויעל על רוצחי אחיו ויטל בלילה דליקה בחוף ואת הסירות שרף ואת הנמלטים שמה המית " ספר מכבים ב' 12 3-6

 

כאן מול הסראיה החדשה ביפו אנו נתקלים במוטיב של " בימים ההם בזמן הזה"

בסראיה החדשה ביצעו לוחמי הלח"י פעולת תגמול באופן ובסגנון של יהודה המכבי.

הסראיה שלפנינו , הינה מבנה השלטון העות'מאני ביפו שנבנה בשנת 1898 מחוץ לחומות יפו כחלק מקומפלקס שילטוני שכלל את מבנה שלטון שאת חלקו המשוחזר אנו רואים מימין ושורת העמודים המשוחזרת משמאל המדגישה את מתאר ההמשך של המבנה ואת בית הסוהר מעבר לכביש , הקישלה ששנים איכלס את משטרת יפו והיום מיועד להיות חלק מפרוייקט בנייה מחודש.

 

אם כן , מה הביא את לוחמי הלח"י לבצע פעולת תגמול דווקא כנגד מבנה זה ומדוע היה כלל צורך בפעולת תגמול?

 

בגליון "במחתרת" בחודש טבת תש"ח, פרסמה מחלקת ההסברה של לח"י את ההודעה הבאה:

 

"ביום א' כ"ב בטבת תש"ח, בשעה 12:40 התקיפו לוחמי חירות ישראל את משרדי "הוועדה הלאומית" של החוסיינים ביפו. המשרדים נמצאו בתוך בניין "בית האוצר".

לפי ההוכחות אשר בידינו נערכו כל ההתקפות על תל-אביב ושכונותיה לפי הוראות שניתנו על ידי "הוועדה הלאומית" הנ"ל.

 תשמש התקפה זו הוכחה ואזהרה, כי הלוחם העברי יידע לא רק להגן ולהדוף התקפות של פורעים. ידו תשיג גם את האחראים למעשי הזוועה ולשפך דם עברי.

לוחמי חירות ישראל"

על תוצאות הפיצוץ והשפעתו על חוגים שונים ביפו דיווחה מחלקה ו' – מחלקת המודיעין של לח"י, על סמך האזנה לשיחות טלפון בין נכבדים. בשיחה ישירה עם קהיר סיפר רפיק תמימי, ראש הוועדה הלאומית ביפו, למופתי חאג' אמין אל-חוסייני כי "הפושעים היהודים באו אחר הצהריים בשתי מכוניות ליפו, לבושים בתלבושת צבאית בריטית. מכונית אחת מלאה חומר נפץ נעצרה בין בנק האומה ובין ברקליס. נהג המכונית הזו עבר למכונית הג'יפ השנייה, שהמתינה לו ליד בית הסוהר ושניהם הסתלקו לכיוון תל-אביב. כעבור דקות אחדות התפוצצה המכונית ושני הבתים משני צדדיה נהרסו כליל. גם בית הוועדה הלאומית ניזוק ותקרתו התמוטטה. יש תשעה הרוגים ולמעלה ממאה פצועים, וחמישה עשר עודם מצויים תחת המפולת. המצב ביפו הוא בכל רע, קשה לתארו."

וכך התרחשה הפעולה:
ה"סראייה", בניין משרדי הממשל התורכי לשעבר, הפך משכן "הועדה הלאומית הערבית" של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שארגנה את הפורעים למלחמה ביישוב העברי. משום כך החליט מטה מחתרת לח"י לפגוע בו.
ביצוע הפעולה הוטל על חבר המחתרת רחמים חכמוב, שכינויו היה "ריגולטו", ששלט בשפה הערבית ובמנהגי הערבים. הוא תכנן לצאת עם מכונית עמוסה ארגזי פרי הדר שמתחתם טמון היה מטען כבד של חומר נפץ ולהפעיל את המטען בפתח הבניין.
פעמיים ניסה ריגולטו להציב את המכונית בחזית הבניין לפי התכנית אך הדבר לא צלח בידו עקב שינוי סדרי הביטחון במקום. רק בפעם השלישית כשהתלווה אליו חבר המחתרת אלישע איבזוב הצליח.
הפיצוץ התרחש ב-4 בינואר 1948. השניים נסעו ליפו ומטען חומר הנפץ במכוניתם. מטר סוחף ירד והעוברים ושבים חיפשו מסתור מפני הגשם. גם השניים ירדו מהמכונית לאחר שהחנוה כאילו בשביל לחפש מחסה. לפני רדתם לא שכחו להפעיל את מנגנון ההשהיה באמצעות מפסק-זרם שחבוי היה בתא הנהג. במרחק של כמה מאות מטרים שמעו השניים את ההתפוצצות ואת המהומה שקמה בעקבותיה. דרך הסמטאות המזרחיות של יפו התקדמו השניים לעבר עמדות ה"הגנה" של תל אביב. ערבים אחדים חשדו בהם אבל הערבית ללא פגם שבפיהם לא הותירה מקום לספק. בהגיעם אל העמדות העבריות הקדמיות היה חשש שיירו בהם משום שיחשבום לערבים. אולם השניים עברו את הדרך בשלום.

 

במבט היסטורי מדובר באותו סוג פעולה שנקט יהודה המכבי. הלח"י הבהירו להנהגת הכנופיות שיש מחיר לפגיעה ביהודי תל אביב ולא ייתכן שהנהגת הכנופיות ביפו לא תישא בתוצאות של פגיעה מתמשכת בתושבי תל אביב.

מבנה הסראיה שופץ בחלקו ואף עלתה מחשבה להעביר לשם את שגרירות טורקיה, אולם התנהלותה של טורקיה במשט המרמרה ובעקבותיו , גנזה את הרעיון.

 

תחנה מספר 3- מגדל השעון-

אנו עומדים בצמוד לעיר העתיקה של יפו. אולם היכן בדיוק מתחילה עיר זו? נביט ממערב לנו ונראה את שרידי חומת העיר העתיקה כשהחנויות משולבות בה. כבר נתקלנו בעבר במודל בתי חומה כמו למשל בסיפורה של רחב "כי ביתה בחומה ובחומה היא יושבת" .

יחד עם זאת בנקודה בה אנו עומדים הסיפור אינו החומה אלא מה שמחוץ לה. סיפור היציאה  מחומות יפו והקשר היהודי – ציוני המיוחד שלו.

משנות ה70 של המאה ה19 החל תהליך של יציאה מחומות יפו.החפיר שהקיף את החומה ועליו אנו עומדים כעת נסתם והוקם עליו שוק. שוק נוסף הוקם בצידו השני של הכביש (סוק א דיר) ואף הוקם בסמוך לו חאן עבור הנוסעים מיפו לירושלים. (חאן מנולי) עד כאן הסיפור אינו יהודי דווקא , אולם בעין רוחנית ניתן לראות כיצד התהליך הכאילו נייטרלי היווה תשתית מצויינת לסיפור התחדשות היישוב היהודי ביפו ובארץ בכלל.

בשנת 1882 , תרמ"ב החלה העלייה הראשונה לארץ . לראשונה מאז חורבן בית המקדש החלו אלפי יהודים לפקוד את הארץ וכולם הגיעו דרך נמל יפו שהיווה באותם ימים את שער הכניסה הראשי לארץ ישראל. יפו הפכה להיות עיר הבירה של הפעילות הציונית המתחדשת .החאן של מנולי הפך להיות החאן של ישראל כהן (סרור) כהוא מהווה מעין תחנה מרכזית לאנשי המושבות החדשות מדרום ומצפון ומכנס ועידות משותפות של אנשי המושבות. בתחילת המאה ה20 הוקמו בסוק א דיר המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית בראשות ארתור רופין והגמנסיה העברית הרצליה. בעין יהודית תורנית, היציאה מחומות יפו היתה בבחינת מה שכתוב בשיר השירים " קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי".

מגדל השעון היווה חלק משישה מגדלי שעון שהקים בא"י ישראל הסולטאן העות'מאני עבד אל חמיד השני בשנת 1901 כציון חצי יובל לשלטונו הוא בחר ביפו כאחד מהמקומות להקמת מגדל כזה עקב מעמדה העולה בעקבות היותה נמל הבית של ירושלים שמשנות החמישים של המאה ה19 החלה קרנה לעלות עקב העניין הרב שהחלו לגלות בה מעצמות אירופה ומשטר הקפיטולציות להן זכו. בעקבות מעמד מיוחד זה קיבלה ירושלים מעמד של מחוז שלטוני בפני עצמו ויפו כעיר הנמל וכשער הכניסה של ירושלים הפכה להיות חלק ממחוז זה.

 

תחנה מס 4 –חצר היהודים- 

 

הרמב"ם בהלכות מלכים מציין שעיקר הנס של חנוכה היה שחזרה המלכות לישראל למשך למעלה ממאתיים שנה. הממלכה החשמונאית בהנהגת שמעון התרסי , אחיו של יהודה המקבי, התרחבה מעבר לתחום היהודאי ההיסטורי בשדרת ההר , אל עבר הים כאשר שמעון התרסי סיפח את יפו לתחומי ממלכתו ואימץ את נמלה כנמל הבית של ירושלים.

היתה זו הפעם הראשונה שיישוב יהודי מסודר התקיים ביפו. אמנם יפו מוזכרת בתנ"ך בספר יהושע (פרק ט"ו ) בעניין חלוקת השבטים ושלמה המלך השתמש בנמלה על מנת להעלות את הארזים שתרם חירם מלך צור לבניין בית המקדש ,אולם יישוב יהודי לא התקיים ביפו עד ששמעון התרסי סיפח אותה לממלכת החשמונאים. במובן הזה שמעון בעצם קיים ביפו את דין חלוקת השבטים כפי שמוזכר בספר יהושע..

 

יהודי יפו גורשו עם הגעת הצלבנים ליפו במסע הצלב הראשון בשנת 1099 והיישוב היהודי לא חודש בעיר למרות שיהודים תמיד חי בה באופן פרטני.

לחידוש היישוב היהודי ביפו אחראים שני אנשים, אנייה אחת והליך היסטורי של הרמת קרנה של ירושלים ויפו במאה ה19..

האדם הראשון הוא השר ישעיהו אג'ימן .

בשנת 1820 עלה לירושלים "הגביר" ר' ישעיהו אג'ימאן מאיסטנבול, "איש עשיר ונכבד", שהיה השולחני, מנהל הכספים, "דפתרדאר" של ראש חיל "ייניצ’רים" - כוחות העילית של האימפריה העות'מאנית . הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה עבור העולים המגיעים לארץ ישראל בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יאהוד" - דהיינו חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הוא הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מנין יהודים ביפו.

חצר יהודים זו הייתה הבסיס להתחדשות היישוב היהודי ביפו התחדשות שהגיעה דרך אונייה שכלל לא היתה אמורה להגיע ליפו...לכאורה לא אמורה...

בשנת 1832, תחת שלטון מוחמד עלי, אשר הגביר את הביטחון הפנימי בארץ, החל היישוב היהודי ביפו לגדול. לעיר הגיעו יהודים ממרוקו אשר מטרתם הייתה להגיע לצפת אך ספינתם נטרפה בים מול חיפה. בחיפה העולים לא מצאו פרנסה. הם עברו לעזה ושם הצליחו במסחר החיטה, אשר ייצאו אותה לחו"ל דרך נמל יפו, וכך התיישבו בעיר. ועל זה כתב המורה המפורסם ש.בן ציון (אביו של נחום גוטמן) "וכך זכינו להתחדשות היישוב היהודי ביפו עירם של החשמונאים"...

בשנת 1839 הגיע קבוצת אשכנזים ליפו. היות שהייתה מגפה בארץ הם לא הורשו לעלות לירושלים. כאשר בוטל האיסור לעלות לירושלים, אחדים מהם החליטו להמשיך ולהתגורר ביפו. הם הצטרפו לעדה הספרדים ויחד התפללו בבית כנסת אחד.

בתיאורו ההיסטורי בדבר התחדשות היישוב היהודי ביפו , סיפר ש.בן ציון שאותם עולי האנייה "הצטופפו תוך חצרו של רבי ישעיהו אג'ימן ורבי יהודה הלוי משמש עליהם"

מיהו אותו רבי יהודה הלוי?כמובן שאין מדובר מרבי יהודה לוי בעל הכוזרי אלא ברבי יהודה הלוי מרגוזה..רבה הראשון של יפו היהודית בעת החדשה..

רבי יהודה הלוי עלה ארצה מרגוזה , היא דוברובניק שבקרואטיה והתיישב בירושלים שם למד בישיבותיה ונתעלה בתורה. בשנת 1841 נשלח על ידי רבי אברהם גאגין החכם באשי לנהל את עדת יפו ושימש כרב, כמורה הרוחני ואבא והאמא של היישוב היהודי הצעיר ביפו. הוא הקים להם בתי ספר מוסדות דת , תרבות ואף בית קברות. בנוסף דאג לאסוף כסף מיהודי חו"ל למען תושבי יפו. הוא שימש כרבה של יפו עד פטירתו בשנת 1876.

כיום לא נותר מחצר היהודים ההיסטורית כי אם עמוד ההנצחה שלפנינו המנציח את החצר הראשונה של יפו היהודית בעת החדשה.

תחנה מס 5- פסל האמונה- פסל האמונה פוסל בשנת 1975 על ידי הפסל דניאל כפרי בצורה של שער הפונה מכיוון נמל יפו אל עבר מזרח , אל פנים ארץ ישראל.

מטרת הפסל הוא להדגיש את המוטיבים המרכזיים של האמונה שרק באמצעותם ניתן להשלים את שער הכניסה אל הארץ המובטחת ולרשת אותה.

בעמוד הימני אנו רואים את חלום יעקב. יעקב שוכב על הארץ והאבן מראשותיו כאשר מעליו סולם ומלאכי האלוקים עולים ויורדים בו. חז"ל דורשים שהמלאכים על הסולם הם שריהם של האימפריות לאורך הדורות שלכולן יש תאריך תפוגה.הן אינן נצחיות. יעקב רואה את כולן על השפעותיהן האדירות על ההיסטוריה עולות ברעש ויורדות. רק מלכות ישראל אינה יורדת מפני שמי שמבטא אותה אינה מלאך כי אם האלוקים בעצמו הניצב בראש הסולם וכשם שהוא נצחי כך מלכות ישראל המבטאת את ערכיו בעולם היא נצחית,

המהר"ל מפראג מסביר שהדבר עמד בעומק העימות בין יוון לישראל, היוונים ראו את תרבותם כעליונה בכך שהיא מבטאת את השכל המזוקק הפילוסופי ולא יכלו לשאת את העובדה שישראל מבטאת ערכים מוסריים נצחיים ולכן ניסו לקעקע את היסוד הנצחי שישראל באו להציג בעולמם הערכי. חז"ל אומרים שהם ציוו לישראל " כיתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל" השור כידוע מסמל את חטא העגל והיוונים באו להיתלות בחטא זה כדי להוכיח את אי נצחיות עם ישראל. נצחון החשמונאים וסיפור חלום יעקב הבאים לידי ביטוי בעמוד הימני הזה הם התשובה.

 

אולם הבטחה אינה מספיקה. הבטחה צריך לממש ויותר מכך, להקריב למען מימושה. לשם כך בא העמוד השני המסמל את ההקרבה של ישראל בדמות עקידת יצחק. ניתן לראות כאן בעמוד דבר מעניין. פניו של יצחק אינם כפני ילד אלא כפני מבוגר . חשוב לציין שעל פי חז"ל יצחק היה בן 37.בהחלט איש בוגר שיכול לסרב לעניין העקידה. כלומר יצחק מבין את חשיבות התפקיד המיועד לו ולמרות רצונו בחיים הוא מוכן להיעקד.

עכשיו בואו נבדוק.בהיסטוריה שלנו היה אברהם אחד והיה יצחק אחד. אבל כמה תלמידים היו להם... מהמכבים שנלחמו כנגד היוונים מעטים כנגד רבים ועד ימינו אנו בנם אנו מתקיימים מעטים כנגד רבים ולא רק שאנו שורדים אלא גם מתפתחים ופורחים בארצנו.

יותר מכך, תחשבו על זה, בעצם כל אב ששולח את בנו לצבא הוא אברהם וכל בן שהולך לצבא הוא יצחק. תחשבו כמה אברהם ויצחק יש בדור שלנו. במדינה שלנו..

 

עתה כששני העמודים של ההבטחה והמסירות עומדים על תילם , מגיעה הירושה שבעה לידי ביטוי במשקוף הסוגר את צורת השער בדמות בני ישראל שנכנסים אל העיר יריחו לאחר שעברו את הירדן בשובם ממצרים.

 

זהו שער האמונה. השער המכיל את היסודות לירושת הארץ ולא בכדי הוא מופנה מזרחה.לא רק אל פנים הארץ אלא אל ירושלים שהיא הלב והיסוד שלה.

 

תחנה מס 6- נמל יפו- כבר הזכרנו את סיפור יהודה המכבי בפעולת התגמול שלו בנמל יפו ועתה המקום להזכיר גבורה מסוג שאינו צבאי אבל אינו פחות מכך.גבורת העולים לארץ .

חמש עליות עברו בנמל יפו. חמש עליות שייסדו את היסוד המוצק של המפעל הציוני בארץ ישראל ואת מה שכונה "המדינה שבדרך".

חמש עליות שכאשר החלה הראשונה להגיע לארץ בשנת התרמ"ב 1882 חיו בארץ כ20000 יהודים.

חמש עליות שכאשר בשנת התרצ"ה 1935 הגיעה הגל האחרון שלהם לנמל יפו כבר היו בארץ קרוב לחצי מיליון יהודים.

חמש עליות של יהודים מכל הסוגים.דתיים, חרדים ,חופשיים, בורגנים וחלוצים .

חמש עליות שהמכנה המשותף בין כולם היה שהם היו יהודים שעזבו את כל המוכר להם בניכר ובחרו מכל האופציות שעמדו בפניהם(ועמדו בפניהם) לבוא דווקא לכאן. לארץ ישראל ולהתמודד עם כל הקשיים שעמדו בפניהם בארץ החדשה ישנה.

עם פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1935 ,נסגר נמל יפו בפני העלייה היהודית. ערביי יפו בהנהגת הועד הערבי העליון שהנהיג את המרד בהנהגת המופתי חאג' אמין אל חוסייני , סברו שנתנו מכת מוות לעלייה היהודית אולם מה שקרה היה בדיוק ההיפך.

הנהגת היישוב רק חיכתה לטריגר שיביא אותה לבטא את כוחו של היישוב היהודי בארץ לא רק כיישוב חזק אלא כמדינה שבדרך.

בן לילה הוקם בצפון תל אביב נמל חדש שהפך להיות תחליף לנמל יפו. בתחיה לסחורות ואחר כך לעולים.

נמשיך אל תחנתנו האחרונה במוזיאון האצ"ל בה נקשור את הקצוות של הקשר בין הימים ההם לזמן הזה בסיפור שחרור יפו על ידי האצ"ל במלחמת העצמאות.

 

תחנה מספר 7-מוזיאון האצ"ל מנשייה.-בימים ההם בזמן הזה-

 

כפי שהזכרנו קודם ליפו הערבית של תש"ח לא היו שום כוונת לחיות בשלום עם המדינה היהודית שעמדה לקום.לא היה להם די בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 שקבעה כי עירם תהיה חלק מהמדינה הערבית בארץ , אלא גם תקפו את תל אביב ובת ים(תל אביב כלפי צפון ובת ים כלפי דרום) פעמים רבות. זכורים סיפורים של ילדי תל אביב המספרים על הימלטות מכדורי אוייב בלב כיכר מוגרבי ובנווה צדק ושכונת התקוה. זכור גם הילד עמוס רוטנברג הי"ד שנרצח בבת ים על ידי צלף ערבי שירה עלי משכונת ג'בליה ביפו כשיצא מביתו בשכונת בית וגן לשחק עם חבריו.

הנהגת היישוב הבינה שעליה לכבוש את יפו ויהי מה. לאחר שני ניסיונות מקומיים כושלים מכיוון בת ים בינואר ופברואר 1948 (מבצעי חנן ותל חי)על ידי כוחות ההגנה, החליטה הנהגת היישוב להטיל את משימת שחרור יפו על האצ"ל שיתקפו מצפון.

ההתקפה על יפו –היום הראשון-

-25 באפריל 1948 בשעה 9:00 החלו שתי מרגמות של 3 אינץ' להפגיז את יפו ולא פסקו במשך כל ימי ההתקפה. מפקד כוח המרגמות היה צבי אלטשולר (כינוי מחתרתי "יוחנן"), שהיה גם סגן מפקד מחלקת "הדלק" (מודיעין האצ"ל), ולאחר מכן מפקד מחלקת "המס" (היחידה שהייתה אחראית על גיוס משאבים כלכליים). יש הטוענים שההפגזה על מסגד חסן בק הייתה החלטה עצמאית של אטלשולר, והיא זו שהביאה למעשה לתחילת המנוסה ההמונית של תושבי יפו. באותו הזמן החלו חיילי האצ"ל לתקוף את "צוואר הבקבוק" - האזור בין מנשיה לבין יפו מכיוון הים. שתי פלוגות יצאו מבית ספר אליאנס. הפלוגה בפיקודו של אליהו כץ "גונדר עלי" נעה לאורך רחוב זרח ברנט, והפלוגה בפיקודו של אליהו טמלר-סנד "גונדר יהושע" נעה תחילה דרומה, ואחר כך לאורך רחוב ישיבת וולוז'ין בנווה צדק לכיוון תחנת הרכבת. כל פלוגה כללה שלוש מחלקות ובכל מחלקה 3 כיתות, אשר מנו כול אחת כ-6 לוחמים.

 

הפלוגות נעו במערך המוכר כיום בעגה הצבאית כ"אחד לפנים". הם נתקלו באש עזה מכלי נשק שונים בעיקר ממקלעי "שפנדאו". התברר שהכוחות הערבים, היו ערוכים כהלכה, והעמדות שלהם היו מאוישות ומצוידות היטב. גם ארגון העמדות שלהם הבטיח כי כל עמדה תקבל חיפוי מהאגפים ומהעורף. כתוצאה מכך כיתת החוד בפלוגתו של אליהו כץ נתקלה באש עזה ונעצרה. מהפלוגה של אליהו טמלר סנד נשלחה כיתה לכבוש עמדה מבוצרת, ולחפות ממנה על הכוח של אליהו כץ.

 

הפורצים נתקלו באש יעילה שנורתה לאורך הרחוב ממשוריין בריטי, נותקו מהכוח העיקרי והתבצרו בחנות עזובה. שני הכוחות ניסו לחבור על ידי השלכת רימונים. ואכן מספר לוחמים הצליחו בחסותם לחצות את הכביש. אולם המשוריין הבריטי התקרב אל אזור החציה. בתגובה לרימון שנזרק אליו, ירה המשוריין פגז אל חצר הבית. בשלב זה החלה גם עמדה ערבית סמוכה לרכז את אישה אל עבר החצר. המשוריין הבריטי ניסה להמשיך ולהתקרב אולם עצר לאחר שרימון נוסף הושלך לעברו. גם ניסיון לקרב את אחד ממשוריני האצ"ל אל אזור הקרב לא עלה יפה. ומאחר שהכוח שתפס את המבנה היה קטן ותחמושתו מצומצמת, נאלצו אנשי הכוח לסגת עם הרוגים ופצועים.

 

כיתת החוד בפלוגתו של אליהו טמלר סנד נותקה אף היא במהלך קרב עם עמדה אשר אוישה בחיילים עיראקיים. הלוחמים קעקעו את הקיר האחורי של המבנה, בו מצאו מחסה. וזחלו לחדר סמוך ממנו נמלטו לחצר מוקפת חומה. רימון שהושלך אל החצר הוטל בקור רוח בחזרה, על ידי מפקד הכוח שעזב אחרון את החצר. גם כאן, אל מול עדיפות הכוח הערבי, ביקשו הלוחמים סיוע של משוריין. המשוריין התקרב לעמדה הערבית עד כ-20 מטר ממנה, ופתח עליה בירי אש ממקלע "ברן". לאחר חצי שעה של חילופי אש, אזלה התחמושת במשוריין והוא נסוג. אחר כך, הגיע משוריין שני עם שלוש פצצות פיא"ט (מטול ח"יר אנטי טנקים). הפצצה השנייה פגעה במטרה והכוח פרץ לעמדה וכבש אותה. אולם עוד לפני שהספיק הכוח להתבסס בעמדה, הופיע באזור משוריין בריטי מצויד אף הוא בפיא"ט, ואילץ אותם לסגת. בשעות הצהריים חזרו שתי הפלוגות אל שטח ההפקר שבין יפו לבין תל אביב, והתארגנו למגננה מחשש להתקפת נגד ערבית בתגובה לניסיון לכיבוש יפו.

 

במהלך קרבות יום זה נהרגו זאב צוויג, אברהם מזרחי, מכאל לסקה, ושמואל ווכטפוגל.

ההתקפה על יפו- יום ההתקפה השני-

ב-26 באפריל 1948 חודשה ההתקפה. הערבים היו מוכנים היטב. הקרב נמשך כל היום אך הכוחות לא הצליחו לכבוש כול עמדה טקטית חשובה, ונאלצו לסגת שוב. ברוב העיתונים הופיעו מאמרים של ביקורת ולגלוג על פעולת האצ"ל, עיתון "הארץ" פרסם כי "האצ"ל יצא להתקפה בכוחות שאינם מספיקים למבצע מסוג זה וההתקפה עצמה לא באה אלא רק להתחרות עם ההגנה על אהדת הציבור שהיא זכתה לו תודות לכיבוש חיפה". העיתון "דבר" של מפלגת מפא"י, כינה את ההתקפה "הצ'יזבאט הצבאי הלאומי". עיתון על המשמר של מפ"ם, כתב כי "זה היה יום של פרובוקציה גדולה וקלון גדול ועם קוביוסטוסים [מהמרים] צבאיים וציבוריים אין מגע, אין שיתוף ואין הסכם". מפקדת ההגנה פירסמה הודעה לעיתונות כי "האצ"ל ריכז כוחות מכל הארץ ולפי התכונה של אצ"ל ברחובות תל אביב נתקבל הרושם שיותר מאשר התכוון לרחוב בוסטרוס ביפו, התכוון לרחוב אלנבי בתל אביב".

 

גם הלח"י שלא שותף בהתקפה הודיע כי "אצ"ל עשה שגיאה צבאית בפתחו בקרב על דעת עצמו מתוך חישוב שיוכל לכבוש בעצמו את יפו המבוצרת".

עם כישלון ההתקפה השנייה כינס מפקד אצ"ל מנחם בגין את מפקדי הארגון, ומסר להם כי נפגש באתו יום עם ראשי ההגנה, אשר נתנו הסכמתם להמשכת הקרב. וזאת, אם יש סיכוי לפרוץ במשך עשרים וארבע השעות הקרובות את קווי האויב. אולם, הוסיף בגין:

 

 

איני חושב שעלינו להמשיך לנפץ ראשינו אל הביצורים האלה אשר מאחוריהם עומדים טנקים בריטים. עשינו יומיים כמיטב יכולתנו, השגנו השגים חשובים, ההפגזה על יפו עוד תתן תוצאותיה. האויב שהתקיף את תל אביב במשך חדשים עבר להתגוננות. הקרבנו קורבנות בדם בחורינו. ברור לי כי אלמלא תמיכת הטנקים הבריטים היינו כובשים את כל השטח אולם עובדה היא שהטנקים שם. בתנאים אלה אין זו בושה- גם לא בשביל המעמד- להפסיק את ההסתערות הישירה. נחזיק בקו שכבשנו ונשאיר בו יחידת חלוץ חזקה לימים הבאים. המעמד אינו זקוק להכרה בכושר המלחמה שלו. לא היה זה כישלון. פשוט, כוחו המשולב של האויב גדול פי כמה מכוחנו. כל הבחורים נלחמו יפה אך איני רוצה שנטיח בראשינו אל הסלע.

 

 

 

.

 

לאחר התייעצות של המפקדים בראשותו של עמיחי פאגלין (גידי), נתקבלה דעתו של בגין, והוחל במתן פקודות להסיג את כוחות האצ"ל מקו החזית, ולהשאיר ב"בית הספר אליאנס" כוחות מצומצמים. אבל הלוחמים סירבו לבצע את פקודת הנסיגה, ומידי פעם הופיעו משלחות לוחמים בחדר המפות שבו ישבה מפקדת המבצע, ובקשו לתת להם עוד ניסיון אחד. לבסוף חזר "גידי" מסיור בקו החזית, והציג תוכנית חדשה לפריצה. התוכנית התבססה על התקדמות לעבר יפו, על ידי פריצת קירות הבתים המחוברים זה לזה. במעברים בין הבתים יוקמו קירות משקי חול שיהוו מחסומים בפני ירי, וכך יתאפשר מעבר הכוחות ללא צורך להילחם על כל עמדה ערבית. לאחר דיון נתקבלה החלטה לבטל את הנסיגה ולפתוח למחרת בהתקפה נוספת לפי התוכנית החדשה.

 

ההתקפה על יפו – היום השלישי-

 

ב-27 באפריל 1948 בשעה 15:00 החלה ההתקפה השלישית והמכרעת. הקרב התנהל כל הלילה ורק לפנות בוקר, ה-28 באפריל 1948 בשעה 7:00 הצליחו הכוחות להגיע לים, ולנתק את שכונת מנשיה מיפו. מיד הוחל בסריקת השכונה. נלקחו כחמישים שבויים, רובם נושאי נשק. השבויים הוכנסו לאחד מבתי "כרם התימנים", שהותקנו בו סורגים ושמירה. עם הקמת מחנה השבויים הכללי של צה"ל הם הועברו לרשותו.

 

לאחר קרב קצר נכבש מסגד חסן בק ודגל עברי הונף על צריחו לרווחתם של תושבי תל אביב. כל אותו זמן נמשכה הפגזת המרגמות על יפו. מנוסת תושבי יפו נמשכה, והם נמלטו באוניות דרך הים למצרים ולבנון. מבין האוכלוסייה, שכללה כ-90,000 נפש, נשארו כ-3,600 נפש.

 

ב-27 באפריל 1948 נכנס לתוקף ההסכם בין האצ"ל להגנה, ובו נקבע כי "בכל מקום בו מוצבות עמדות של האצ"ל - הן עומדות לפקודת מפקדת החזית של ההגנה באמצעות המפקד של עמדות האצ"ל".

 

ב-28 באפריל 1948 החלו כוחות ההגנה במבצע חמץ, בו נכבשו כל הכפרים הערביים באזור יפו: סלמה, יאזור, סקיה, כפר עאנה, חיריה ועוד. יפו על סביבותיה , שוחררה.

 

נקודת הניצחון בקרב התרחשה דווקא בעת המשבר. דווקא כשהיה נראה שאין בכוח הלוחמים לכבוש את יפו וההנהגה החליטה לעצור את מהלך ההתקפה על יפו, התעוררו הלוחמים ומפקדי השטח של האצ"ל וסירבו בשום אופן להיכנע. דווקא מתוך העמדה שחייבים לכבוש את יפו ויהי מה , עלתה התחבולה של הפריצה דרך קירות הבתים.

לעיתים , נדמה לנו שתחבולות באות ממקום של חולשה . החלש נאלץ לתחבולות בעוד החזק הולך ישר "עם הראש בקיר"...

האמת הפוכה מזו. זה שהולך עם הראש בקיר , אמנם בוטח בכוחו, אולם הוא נסוג לאחור כאשר הוא מזהה כוח חזק משמעותית ממנו. דווקא איש האמונה שיודע שהשגת מטרתו היא עניין מוכרח, עניין של צדק ,דווקא הוא לא נסוג כאשר הוא מזהה כוח עדיף ממנו ומשתמש בתחבולות על מנת לנצח כי הוא יודע שאין ברירה אחרת מלבד הניצחון.

כך התנהלו החשמונאים כאשר לחמו מעטים מול רבים מול הצבא היווני העדיף בהרבה. תכננו את התקפותיהם מן המארב . ידעו לגרום לאוייב להילחם בתנאי שדה גרועים מבחינתו וידעו להילחם בלוחמים על הפילים בכך שהשתחלו מתחתיהם ודקרו את הפילים בבטנם ומעל הכל גם ברגעי משבר לא נסוגו כמו למשל כשאלעזר טבע בפרש הפילים ולמרות האבל , המשיכו החשמונאים בלחימה.

כמו בימים ההם כך בזמן הזה התנהלו לוחמי האצ"ל באותו אופן בקרב על יפו. מעטים מול רבים , עושים מלחמה בתחבולות וחדורים באמונה בצדקת הדרך ובידיעה הפנימית שאין שום אפשרות מלבד השגת המטרה בקרב.

 

שמחנו להדריך אתכם בנתיב המיוחד בעקבות המכבים ולחשוף את הקשר בשלשלת של המסורת הנמתחת בין סיפורם של המכבים לסיפור התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל וערכי הלחימה של צבא ההגנה לישראל.

אנו מאחלים לכם חנוכה שמח והצלחה רבה בהמשך השירות הצבאי.

© 2019 by MZC.  פותח ועוצב על ידי מזח אפליקציות |  Tel: 074-701-37-22

לסיורים: 054-817-5073