סיור סליחות בנווה צדק בעקבות הרב קוק

להלן פירוט על מתווה סיור,

למעוניינים במדריך ניתן ליצור קשר עם דודי -054-8175073

 

הקדמה:

 

 הסיור בנווה צדק יתקיים בעקבות מורשת התשובה של הרב קוק . נסייר בשכונה על ייחודה ונעמוד על אופייה המיוחד בתקופת הקמתה.(כבר לא יפו ועדיין לא תל אביב)

ועל הניגודים שהכילה. מצד אחד , בני היישוב הישן שומרי המצוות ומן הצד השני בני העלייה השנייה שבאו לפרוץ דרך חדשה תוך כדי בעיטה במסורת. נבחן עם התלמידים את הדילמה הזו דרך הסיפורים על אנשי השכונה במהלך הסיור ונעורר אותם למחשבה איזו השלכה יש לדילמה זו על חייהם, מתי צריך לשמור על הישן והמוכר ומתי צריך לפרוץ קדימה ומעל הכל איך שומרים על האיזון והמכנה המשותף  בין הנחות הללו. לשם כך מובאת דמותו של הרב קוק כמי שידע ליצור את המכנה המשותף והגורם המחבר והמאזן בין אותן קבוצות מנוגדות בנווה צדק  ובעם ישראל בכלל . אותו המכנה המשותף הלאומי שידע ליצור הרב קוק נכון גם לחיים האישיים של כל אחד מאיתנו.

 

 

נקודות הדרכה לאורך הסיור:

 

פתיחה- מתחם תחנת הרכבת-

 

-לפתיחה ,לשאול את הקבוצה מתי הוקמה תל אביב..התשובה שלבטח נקבל היא 1909 תרס"ט.

-בשלב זה יש לאתגר את הקבוצה ולשאול אותם אם כן , איך ייתכן ששנת ההקמה של נווה צדק 1887 שהוקמה מחוץ ליפו ההיסטורית ואף נחשבה לחלק מתל אביב מאז שהפכה למועצה עירונית בשנת 1921 לא נחשבת לשנת ההקמה של תל אביב?מדוע דווקא הקמת אחוזת בית נחשבת לשנת ההקמה של העיר העברית הראשונה?

- ניתן לקבוצה להציע פתרונות אבל לא נציע פתרון משלנו.דבר אחד הוא ברור.. נווה צדק נמצאת באמצע.. היא לא כבר לא יפו ולא ממש תל אביב.. סביב נקודה זו נוביל את הסיור שלנו.

-סיור הסליחות מתמקד בהתבוננות פנימה במהלך החיים שלנו בו אנו מצויים כמו נווה צדק, באמצע. בין שמירה על הישן לבין ההתחדשות. בהמשך נתייחס לנקודה זו.

 

נקודת הדרכה שנייה –סיפור הרכבת יפו-ירושלים-

 

 

 

  • בשנת 1892 הסתיימה סלילת קו הרכבת הראשון בארץ ישראל אשר קישר את עיר הנמל יפו עם עיר הקודש ירושלים. היוזמה להקמת הרכבת הייתה של השלטון הטורקי, שביקש לשפר את התשתית בארץ ולקדם בכך את כלכלתה. הזיכיון לבניית קו הרכבת נמסר לחברה צרפתית, והדבר ניכר היטב בעיצובה של התחנה. תחילת פעילותה של הרכבת נתפסה על ידי תושבי הארץ כמעין נס וכאות לקדמה ולפיתוח.

  • בשנים הראשונות יצאה מהתחנה רכבת אחת ליום, בשעה אחת בצהריים, וכאשר זכה הקו להצלחה ומספר הנוסעים עלה יצאה הרכבת כמה פעמים ביום. כך החלה הרכבת להיות מתחרה רצינית לעגלות הדיליז'נס. הנוסעים העדיפו את הנסיעה ברכבת על פני הדרך המפותלת מיפו לירושלים שנמשכה זמן רב יותר. בין הנוסעים המפורסמים ניתן למנות את בנימין זאב הרצל, והקיסר וילהלם ה-2.

  • סמוך לתחנת הרכבת הוקמו בשנת 1902 המפעל ובית המגורים של הוגו וילנד. וילנד, אשר השתייך לתנועת הטמפלרים, והתגורר עד אז במושבה הגרמנית ביפו, הבין את הפוטנציאל המסחרי הטמון בקרבה לתחנת הרכבת והחליט לבנות במקום מפעל לייצור חומרי בנייה. במפעל זה, שהיה חלוץ בתחומו, יוצרו בין היתר רעפי בטון, מדרגות, אריחים מצוירים ועמודים. סמוך למפעל ולאולם התצוגה, שבו נמכרה תוצרתו, הקים וילנד את בית המגורים שלו והעביר אליו את משפחתו.

    משפחת וילנד נאלצה לעזוב את הארץ בזמן מלחמת העולם השנייה, והמפעל ננטש.

  • הרכבת הפסיקה לצאת מתחנה זו לכיוון ירושלים עם סיום המנדט והקמת המדינה.

  • לאחר שנים רבות שבהן סבל המתחם מהזנחה קשה, החלה עיריית תל אביב - יפו בשנת 2004 בשיקום מבנה התחנה ובהסבתו למרכז תרבות, בילוי ופנאי. המבנים שוחזרו ושופצו, ובאתר הוצבו קרונות רכבת ומסילות.

סיפור שנחמד לספר:

 

מסופר על אברהם שפירא השומר המפורסם מפתח תקוה שהיה נוהג לרכב על סוסה ערבית אצילה והיה נהנה להתחרות ברכבת העות'מאנית... יום אחד ראה את הרכבת מסיעה תיירים מגרמניה ברוב פאר והדר כשהיה ברור לכל שהטורקים מתגאים ב"יצירה" שלהם...שפירא חייך והדהיר את הסוסה... נהג הרכבת התרגז ..ושם לבנות פחם נוספות על מנת להשיג את שפירא שמצידו נהנה מהמשחק ואיפשר לנהג המזיע להשיג מידי פעם את סוסתו עד שנמאס לו והוא עקף את הרכבת תוך כדי שנ?הוא משאיר לה ענן של אבק...

 

תחנה שלישית- מרכז סוזן דלל –ציור הקיר-

 

מרכז סוזן דלל-

 

 

  • מרכז סוזן דלל הוקם בנוה צדק, במתחם ששימש קריית חינוך בימיה הראשונים של תל-אביב. בשנת 1909 הוקמו על מגרש כי"ח (חברת "כל ישראל חברים") שני בתי ספר, האחד לבנות בתרומתו של יצחק פיינברג, מ"חובבי ציון" והשני - לבנים ע"י כי"ח.

  • בתי ספר אלה היו ממשיכיו של בית הספר העברי הראשון שהוקם ביפו על ידי ישראל בלקינד בשנת 1890, ובו התחנכו בנים ובנות במשותף. לאחר שנסגר, נפתחו ב-1892 שני בתי ספר – האחד לבנים והשני לבנות, שנוהלו במשותף ע"י לשכת בני משה, חובבי ציון וכי"ח. בשל מחלוקות בין הארגונים על שפת ההוראה ובעיקר על סוג החינוך שיינתן לבנות (בעוד בני משה וחובבי ציון רצו לתת לבנות השכלה שווה לזו של הבנים ואף להכשירן להוראה, רצו אנשי כי"ח (אליאנס), להכשירן להיות עקרות בית ולתת להן שיעורי תפירה) הועבר לבסוף בית הספר לבנות לניהולו של ארגון חובבי ציון, ואילו בית הספר לבנים הועבר לניהול כי"ח.

  •  

  • לימים נקרא בית הספר לבנות ע"ש המורה והמנהל יחיאל יחיאלי. במתחם פעל גם הסמינר למורות ע"ש לוינסקי, שעבר מאוחר יותר לרחוב בן יהודה. בתקופת מלחמת העצמאות שמש בית ספר אליאנס מטה של האצ"ל.

  •  

  • בשנות השבעים נסגרו בתי הספר מחוסר תלמידים. במתחם השתכנה קבוצת התיאטרון נוה צדק. בשנת 1989 שוקמו הבניינים לפי תוכניתם של רונית ואלישע רובין,  בעזרת תרומתה של משפחת דלל מלונדון, לזכר בתם סוזן.  מבנה בית הספר לבנים נהרס ברובו, אולם חזיתו וגג הרעפים שוחזרו. נבנו אולמות למופעים וחזרות עבור להקת בת שבע, להקת ענבל ותיאטרון נווה צדק. הרחבה שבין הבניינים רוצפה לפי תוכניתו של האדריכל שלמה אהרונסון. במקום נטעו אף עצי הדר, זכר לפרדסים שהקיפו את יפו ואינם עוד.

 

מרכז סוזן דלל ציור הקיר:

 

במתחם הוצבו שלושה לוחות פסיפס בעיצובו של דוד טרטקובר, המספרים את סיפורה של נוה צדק. הלוח הראשון מראה את דמויותיהם של שמעון רוקח ,אהרון שלוש וחיים אמזלג, מייסדי השכונה. בחלקו התחתון של הלוח השני נראה בית הספר לבנות ובחזיתו בנות לבושות בתלבושות של תחילת המאה ה- 20. במרכז לוח זה הרכבת העוברת תחת גשר שלוש, שחיבר בין נווה צדק לבין יפו. למעלה מימין – רחוב הרצל וגימנסיה הרצליה. הלוח השלישי מתאר את בית הסופרים (היום מוזיאון גוטמן) ברחוב נווה צדק 39. הוא מנציח את דמויותיהם של הסופרים שהתגוררו בו: דבורה בארון, יוסף חיים ברנר, יוסף אהרונוביץ (עורך עיתון הפועל הצעיר), וכן נראים יושבים הסופר ש"י עגנון ומי שכונה זקן הסופרים – אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר). מימין בתוך מגן דוד מופיעה דמותו של הרב קוק, רבה של יפו והמושבות שהתגורר בשכונה.

 

דגש מרכזי להמשך הסיור:

 

ציור הקיר מהווה בסיס להעברת המוטיב של סיור הסליחות .בציור רואים את הקונפליקט של נווה צדק.

מצד אחד , הדור הישן, דור המקימים של נווה צדק, שומרי תורה ומצוות (הצד הימני של ציור הקיר) ומנגד אנשי העלייה השנייה, אנשי רוח חילונים בעלי שאיפות של תיקון עולם ויצירת יהודי חדש המנותק מעולם התורה. (הדמויות המופיעות בקיר השמאלי למעט הרב קוק) .

השאלה הנשאלת היא איך מגשרים על הפערים בין ישן לחדש ויוצרים מכנה משותף.

יש להדגיש שהשאלה היאלא רק לאומית אלא גם אישית , מתי בחיים צריכים לשמור על הישן ומתי לדעת לפרוץ קדימה וגם כשפורצים קדימה איך שומרים על המכנה המשותף?

 

זהו הבסיס של סיור הסליחות . עניין הסליחות איננו רק לבקש סליחה אלא להתבונן פנימה ולהתחבר אל המכנה המשותף של כוחות הנפש שלנו.

הדמות שיוצרת בנווה צדק את המכנה המשותף הוא הרב קוק. מי שידע להבין את צורך החדשנות והמרידה של דור החלוצים מצד אחד ולשמור על המסגרת והבסיס היהודי המסורתי מצד שני.

 

 

נמשיך כעת אל בתי השכונה מהם נבנה הסיפור שלנו:

 

בית שלוש (רחוב שלוש 32):

 

 

ברחוב שלוש 32, בנוה צדק, ניצב הבית היהודי הראשון שנבנה מחוץ לחומת יפו העתיקה. הבית נבנה על-ידי ר' אהרן שלוש, בן למשפחה שעלתה מאלג'יר ב-1840. לאחר טלטולים בכמה מקומות בארץ, נאחזה המשפחה ביפו ובניה היו מנכבדי הקהילה ומעשיריה.

 

 

משפחתו של אברהם שלוש, יליד אוראן שבאלג'יר, נאחזה ביפו לאחר שנת 1840. החוקר מ.ד. גאון כותב על עליית משפחת שלוש כך: "אברהם בן ר' אהרן שלוש, מאוראן באלג'יר שעלה להתישב בארץ הקודש בשנת ת"ר (1840), נודע כסוחר מובהק וקובע עתים לתורה. בבואו מחו"ל, עשה בחיפה כשנה, אך לא עלה בידו להתערות בה. חיפה העיר, דמתה באותו פרק-זמן, כפי עדותו בזכרונותיו, לכפר גדול, שאין בו מקום לעושי עסק, השואפים למצוא לחמם במיקח וממכר. מטעם זה יצא את חיפה, ויעתיק דירתו לשכם מתוך תקוה כי בה ימצא יישוב יהודי. בינתיים פשט החולי רע בסביבות שכם, ולפי פקודת שלטונות המחוז לא הורשה לצאת ממנה, ויישאר עם כל בני לווייתו בעיר זו ששה ירחים. בהיעצר המגפה עלו כולם לירושלים, וישבו בה כחצי שנה ואולם גם כאן לא מצא תנאי קיום נוחים ויסעו ליפו. המקום האחרון נראה בעיניו, ויחליט לקבוע בו את מושבו. הימים ההם יצוינו כפרק חדש בקורות היישוב היהודי ביפו. בני משפחתו הצטרפו אל מנין היהודים שנמצא בעיר ויניחו יסוד להרחבתו. מפאת חסידותו היתרה יסד ישיבה בביתו, וירכז בה את כל יודעי התורה שהיו בעיר הנידחת, כדי ללמוד עמהם. בו בזמן קבע על ידה גם בית-כנסת מיוחד, הואיל וטרם התקיים בית תפילה בסביבה. בהמשך השנים החליפו צאצאיו את דירתם כמה פעמים, ולאן שהלכו, נדדה גם ישיבתם ובית-הכנסת שלהם עמם יחד. נלקח לבית עולמו ביפו, ביום ח' בסיון התרי"ח (1858)".

 

 

על מסע משפחת שלוש לארץ מוסיף גאון: "סדר מסעם היה באניית מפרש, מצפון אפריקה לחיפה בלוויית עוד משפחות אחדות. בהיותם בלב ים בקרבת החוף, התלקחה סערה עזה, ואנייתם הנטרדת נקלעה וטולטלה בין הגלים הסואנים כמה ימים. כשוך הים מזעפו הורדו בסירות ליבשה, אך אחת מהן נתהפכה על פניה, וי"ח הנוסעים בה, איש ואשה, צללו לתהומות. ביניהם נטבעו שני בניו, יוסף ואליהו שלוש. לבל יישכח זכרם, נקרא בנו השני של ר' אהרן על שמם, הוא יוסף אליהו שלוש. בזה רשימת בני משפחתו שעלו עמו בעת ההיא: אשתו שמחה, שתי בנותיו ריקה וחנה שאחר-כך נישאו, הבכירה לנסים כרסנתי והצעירה לאלתר לוריא, צורף מאוסטריה. בניו: אהרן בן י"א, אליהו בן ט' ויוסף בן ז"' (מ.ד. גאון, "יהודי המזרח בארץ ישראל", בהוצאת המחבר).

 

 

בעיר התקיימה אז קהילה יהודית קטנה ומצומצמת. אהרן, בנו של אברהם, היה כבן אחת-עשרה עת הגיע לעיר. הוא שלח ידו בצורפות כסף וזהב, ובחלפנות. פתח חנות והתקין בה מעבדה להתכת כסף וזהב ועמד בקשרי מסחר עם חברות בריטיות. ביתו שבקרבת הסראייה, בשיפולי תל יפו, שימש מרכז לאנשי ציבור יהודיים בעיר וגם כתלמוד- תורה. יחד עם חיים אמזלג ויוסף ביי מויאל, עסק ברכישת קרקעות מחוץ לתחומי העיר, עליהן הוקמו השכונות נוה צדק, נוה שלום, מחנה יהודה, מחנה יוסף ועוד.

 

 

אהרן שלוש היה, כנראה, הראשון שבנה ביתו מחוץ ליפו, בין השנים 1886-1883, אך בני משפחתו עקרו אליו רק לאחר הקמת נוה צדק. אנשי "חברת נוה צדק לבנין בתים - יפו" רכשו מאהרן שלוש בשנת 1886 שטח בן עשרה דונמים בערך ועליו הוקמה כעבור כשנה השכונה העברית הראשונה מחוץ ליפו – נוה צדק. אהרן שלוש הקל על הרוכשים: הוא הסכים לקבל את התמורה הכספית כעבור שנה מיום הקניה, וכך ניתן היה לחלק את הסכום הכולל לסדרת תשלומים קצובה. שלוש ניסח בעצמו את שטרי המכר שעל פיהם ניתן היה לקבל מאוחד יותר "קושאן" - תעודת קנין הקרקע, ולרשום את המגרשים במשרד רישום המקרקעין.

 

 

אהרן שלוש עודד את תהליך היציאה מסמטאות יפו אל החולות שמצפון לה ועסק בפעילות ציבורית כל חייו. הוא נמנה עם יוזמי הקמת "ועד הקהילה המאוחד" לאשכנזים וספרדים ביפו בשנת 1891, ניסה להשפיע על נכבדי הספרדים בעיר להצטרף ל"הסתדרות הכללית של יהודי ארץ-ישראל" - מעין ארגון כלל ארצי שנוסד בזכרון-יעקב ביזמת מנחם אוסישקין בשנת 1903 .

 

 

אהרן שלוש נפטר בשנת 1920 והוא בן 91. בצוואתו ביקש מבניו לסדר "תעודת קנין" לאנשים שרכשו מידיו מגרשים ולרשמם בספרי האחוזה, מבלי לגבות מהם הוצאות נוספות. בניו של אהרן שלוש נמנו עם מייסדי "אחוזת בית", פיתחו את חרושת הבנין בתל-אביב וביפו, עסקו בגאולת קרקעות ובפעילות ציבורית. בית אהרן שלוש כלל בתחילה רק שני חדרים. מאוחר יותר הוגדל שטחו, ניתוספו לו חדדים, סודרה חצר פנימית, גינה וחומה סביב. לחצר הבית הועבר בית-הכנסת שיסד שלוש ביפו. מביתו היה אהרן שלוש יוצא מדי יום בכרלרתו הרתומה לשני סוסים, ועגלון יושב לפניו, אל בית מסחרו ביפו. קומתו השניה של הבית נבנתה בעשור הראשון של המאה. בחצר, איקליפטוס כבן שמונים. בפינה הדרום מזרחית של החצר קבועה טבלת זכרון, כדוגמת אלה שנקבעו על חלק מאתריה של נוה צדק במלאות לשכונה שמונים שנה. מצפון לבית אהרן שלוש מצוי בנין בית-החרושת של "האחים שלוש". יוסף אליהו ואברהם חיים שלוש, בניו של אהרן, הקימו כאן בראשית שנות התשעים של המאה התשע-עשרה בית- חרושת בו יצרו מרצפות מעוטרות, מדרגות, עמודונים ופרטי בניה נוספים. אלה עיטרו את השכונות העבריות הראשונות שנבנו מחוץ ליפו. במשקוף הכניסה לחצר בית-החרושת שרדה כתובת בצרפתית: "האחים שלוש".

 

בית אבולעפיה :

 

שלמה אבולעפיה (1865-1909), היה נינו של ר' חיים אבולעפיה, ממייסדי היישוב היהודי בטבריה בימיו של דהאר אל עומאר. לאורך חייו עסק שלמה בהוראה והיה מורה לצרפתית וערבית. אשתו, רבקה, הייתה אחת מתלמידיו והשניים התאהבו וב-1907 בנו את ביתם המשותף בשכונת נווה צדק. עם הזמן הפך שלמה למוכתר השכונה וייצג את יהודי יפו בפני השלטונות העות'מאנים. ב-1909 נמנתה משפחת אבולעפיה עם אחת  משישים בעלות המגרשים של "אחוזת בית". שלמה אבולעפיה נפטר זמן קצר לפני שהספיק לבנות את ביתו החדש בעיר העברית הראשונה ואת המלאכה השלימה אשתו. בשלב זה הופסקה עבודתו של המשרת הערבי של המשפחה. טרם עזיבתו ביקש לאמץ את שם המשפחה אבולעפיה כשם משפחתו החדש. רבקה הסכימה. המשרת, הקים לימים מאפיה קטנה ביפו - "מאפיית אבולעפיה", מכירים?

 

באחד מתיאוריו הנוספים, מתאר עגנון את חדרו בשכונה: "ויש לו חמישה חלונות: בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הפרדסים הירוקים שאין להם שיעור, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת עליה, ומחלון אחר רואים את המדבר שעליו נבנתה אחר כך תל אביב, וחלון אחד פונה כלפיי נווה צדק..."

 

ריבוי החלונות בחדר סיבכה מעט את עגנון, שכן מול מרפסת חלונו ניצב חלונה של מרגלית, נכדתו של אהרון שלוש שביתם ניצב אל מול בית אבולעפיה. עגנון, צ'אצ'קס, התאהב במרגלית אולם אהבתם לא מומשה עקב התנגדותם של משפחת שלוש אשר לא ראתה כל ערך בעיסוקו של עגנון בכתיבה ואף ראתה בו כבטלן וכמי שלא ראוי לשאת את ביתם לאישה.

בית הסופרים:

 

בבית מגורים זה נוסד לראשונה ביטאון "הפועל הצעיר", עיתון הפועלים הראשון בארץ. בדיוק כמו בימינו, בה תל אביב מלאה בדירות שותפים, שימש המבנה ברחוב נווה צדק 39 שלושה שותפים, או יותר נכון שלושה סופרים: יוסף חיים ברנר, דבורה בארון ובעלה יוסף אהרונוביץ'. לשוכני הבית חשיבות גדולה בהנחת הרוח הציונית הסוציאליסטית של ראשית היישוב החדש. המבנה שהוקם ב-1887 היה לאחד מבתיה הראשונים של נווה צדק ושימש כמקום מפגש לאנשי רוח וסופרים אשר היו באים לקרוא עיתונים, לשתות תה ולהתנצח. האווירה תל אביבית טיפוסית התחילה כאן, כך קיבל הבית את הכינוי "בית הסופרים". ב 1992 הוכרז הבית כבניין לשימור וניצל מהריסה. ב 1998, במעמד נשיא המדינה, נפתח במקום מוזיאון לאומנויות על-שם הצייר, האומן והפסל נחום גוטמן.

 

בגיל 7 עלה נחום גוטמן יחד עם משפחתו לארץ ישראל. תחילה התגוררה המשפחה בבית הספר לבנות, בו לימד אביו ושם גם למד נחום ביחד עם אחיו. אביו, אלטר גוטמן, היה לסופר ומחנך עברי וממייסדי אחוזת בית וסביב בית משפחת גוטמן התפתח מרכז ספרותי בו נטל חלק בן היתר ש"י עגנון בפרסומו את הרומן הראשון "עגונות". את ספריו חתם אלטר תחת השם - ש. בן ציון (שמחה בן ציון אלטר גוטמן). בחזרה לנחום. המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, נהג לבקר בבית הספר ומהר מאוד התאהב באישיותו של נחום והתפעל מכישרון הציור שלו. מאוחר יותר עברה המשפחה ל"אחוזת בית" ונחום עבר ללמוד ב"גימנסיה הרצליה" שבקצה רחוב הרצל. בגיל 15 עזב את הגימנסיה ועבר ללמוד בבית הספר לאומנות "בצלאל" בירושלים (היה לתלמידו של בוריס שץ). שלל יצירותיו המופלאות הביאו את נחום לקדמת התרבות והאומנות של ראשית היישוב מאז ועד היום. בין יצירותיו: סיפרו "שביל קליפות התפוזים" , ציור הפסיפס בבניין מגדל שלום המגולל את סיפורה של העיר תל אביב ועוד. בשנות ה-70 זכה בפרס ישראל לספרות ילדים. נחום גוטמן נפטר ב 1980 ונטמן בבית הקברות הישן 'טרומפלדור' בעיר. הספר "בין חולות וכחול שמיים" של אהוד בן עזר מגולל את סיפור חייו.

 

נקודת הדגשה לסיור הסליחות:

 

הרב קוק במאמרו "מאמר הדור" התייחס לניגוד בין הסופרים הצעירים ובני הדור הישן מייסדי נווה צדק. הוא סבר כי בניגוד לכל הדורות בהם אלו שכפרו בתורה היו גם מושחתים מוסרית ונהנתנים, אנשי הדור החדש , בני העלייה השנייה , היו אידיאליסטים שהכפירה שלהם לא נבעה מ"זרקנות" אלא דווקא מרצון לעולם רוחני עמוק יותר ממה שהכירו בעולם הרוח היהודי. לכן, סבר הרב קוק, חובה על אנשי הרוח התורניים להעמיק ולחשוף את העומק שיש בעולם הרוח והמחשבה היהודיכדי שבני הדור החדש והתוסס יראו שמה שהם מבקשים כבר נמצא בתורת ישראל.

אחת ההוכחות לדבריו של הרב קוק היה ברנר. הוא מרד לחלוטין בעולם התורני ויחד עם זה היה אידיאליסט שהקריב את חייו למען אמונתו כאשר סירב להתפנות במאורעות תרפ"א מנקודת היישוב שהקים בתל כביר ונרצח שם.

 

 

בית רוקח:

 

"מי שלא ראה את שמעון רוקח בימי עלומיו, כשהוא לבוש עבייה לבנה וכפייה של משי לבן...לא ראה מימיו יהודי שייך ויהודי נסיך...ומשהו מהנסיכות היה גם באופיו: מתינות, ראיית הנולד וחכמה".

 

במילים אלו מתאר הסופר משה סמילנסקי את שמעון רוקח, המכונה הש"ר. להבדיל מרוב הבתים הראשונים שאפיינו את השכונה, היה ביתו של רוקח שונה הן בצורתו החיצונית והן באופיו. ביתו נבנה על פי תכניתו של אדריכל אוסטרי והיה למפואר בשכונה. כיפת הנחושת, יצירות האומנות והאווירה הקסומה אשר אפפה את הבית השליכה על הרחוב כולו. קומתו השנייה של הבית שימשה כבית העירייה. ביתו של הש"ר סימל יותר מכל את התעוררותו של היישוב היהודי בארץ והצורך בבנייה ועשייה למען הדורות הבאים. במבט רחוק על השכונה קשה להתעלם מייחודה של נווה צדק אל מול גורדי השחקים התל אביביים המצלים עליה.

 

איש אשכולות היה רוקח שכן רבות האגודות, הפעולות והמפעלים בהן לקח חלק במהלך חייו ובמיוחד עם מעברו ליפו. ב 1922 נפטר שמעון ונטמן בבית הקברות הישן 'טרומפלדור' בעיר. בנו, ישראל רוקח היה לראש עיריית תל אביב בין השנים 1935-1953 ושדרות רוקח בצפון העיר קרויים על שמו. נכדתו, לאה מג'רו-מינץ, לקחה על עצמה לשמר את ביתו המוכר של סבה וכך שמרה על אופיו המיוחד. לתחנה הבאה יש להמשיך מערבה על רוקח ולפנות לרחוב פינס וללכת בו עד למפגש עם רחוב לילנבלום

שימו לב להקבלה בין שני ה"שרים"... שמעון רוקח ומונטיפיורי...

 

 

ראינוע עדן:

 

רחוב פינס מהווה את גבולה הצפון מזרחי של השכונה והינו ציר מרכזי בתנועת הרכבים ובכל הנוגע לסיור בנווה צדק.

במפגש עם רחוב לילנבלום ניצבים להם שני בתים "תאומים". הבתים תוכננו ונבנו על-ידי בנו של אהרון שלוש, יוסף אליהו שלוש. בדומה לאביו עסק הבן גם כן ברכישת קרקעות ונמנה עם מייסדי תל אביב. בין המבנים בהם לקח חלק בבנייתם: בית הספר לבנות ולבנים, הגימנסיה העברית הרצליה וכן רבים מבתיה הראשונים של אחוזת בית. הבתים התאומים נבנו עבור בניו של יוסף שלוש, נכדיו של אהרון שלוש הידוע. כל זאת על מנת למנוע חיכוכים משפחתיים.

 

ממזרח לבתים התאומים, ממש בתחילת רחוב לילנבלום ניצב לו הקולנוע הראשון בארץ, נטוש לגמרי. ההגדרה של המבנה כקול-נוע היא למעשה שגויה שכן היה זה הראי-נוע הראשון בארץ. סרט ללא שמע. בנוסף לסרטים נהנו התושבים מהופעות תיאטרון, אופרה ואספות ציבוריות. המקום ענה לשם ראינוע עדן והוא נבנה ב-1914. הצלחתו של המקום תרמה רבות לעליית קרנה של השכונה מצד אחד ואחוזת בית מצד שני שכן הראינוע היה ממוקם בין השכונות. ההתרגשות סביב הבילוי ב"קולנוע" (שבימינו הוא בילוי די טריוויאלי) הייתה לפריצת דרך. באחת מן הקרנות הבכורה, בסצינה המתארת שוד רכבת, שוטר אשר נכח בעולם שלף את אקדחו וירה אל עבר המסך. אפילו המושל התורכי, חסן בק, נהנה מהראינוע ונכח בכל הצגת בכורה וכמובן שדאג לקחת איתו את כל הכנסות הקופה. בתקופת המנדט שימש המקום כאולם קונצרטים ונשפים עבור הקצינים הבריטים.

 

מתחם שערי תורה:

 

תלמוד תורה שערי תורה נוסד בשנת 1890 על בסיס תלמוד התורה "דגל תורה" שהיה קיים בהיקף קטן יותר עוד קודם. ייסודו היה פרי יוזמת הרב של יפו הרב נפתלי הרץ הלוי ומספר עסקנים מקומיים כמו זרח ברנט ושמחה גולדברג.

 

בעיתון החבצלת משנת תרנ"ג, מבשרים חברי הוועד שישנם 120 תלמידים בתלמוד תורה, אך מצבו הכספי רע. מצבו הכספי הרעוע של המוסד ילווה אותו כל ימיו עד סגירתו, והוא משתקף במכתבים והודעות רבות של פעיליו ותומכיו.

 

בחודש נובמבר 1896, מבשר עיתון "החבצלת" על חנוכת הבניין רחב הידיים של התלמוד תורה. הבניין נבנה על מגרש בשכונת נווה שלום הסמוכה לנוה צדק ושם הוא עומד עוד היום הזה 2013).

 

לימוד התורה בתלמוד התורה היה כמקובל במוסדות החינוך של היישוב הישן, לימוד קריאה וכתיבה ולימוד כתבי הקודש, ומעט השכלה כללית בסיסית.

 

גבאי ומנהל התלמוד תורה היה יצחק אייזיק בן טובים, ומזכירו היה שלמה רוהלד, שכיהן גם כמזכירם של הרב נפתלי הרץ הלוי והרב קוק.

עם בואו של הרב קוק לכהן כרב קהילת יפו בשנת תרס"ד (1904), קיבל התלמוד תורה תנופה רצינית בהתפתחותו. הרב קוק ראה עצמו כפטרון ומשגיח למוסד זה, והוא היה מתפלל בבית הכנסת במקום, בוחן את התלמידים, ומעורב בתוכניות הלימודים. כמו כן הוא פרסם אגרות רבות הקוראות לנדיבים ברחבי העולם היהודי לבוא לעזרת המוסד. שנתיים לאחר בואו, נוסד בתלמוד תורה, ביוזמת הרב קוק, בית מלאכה, שבו יוכשרו התלמידים המעוניינים בכך, במלאכה, על מנת שיוכלו להתפרנס. באחת מאיגרותיו כותב הרב קוק על בית המלאכה:

 

 

ואותם שיש להם נטייה למלאכה יתלמדו איזה שעות ביום בבית המלאכה, אשר כבר הועמד עמנו פה במוסד "שערי תורה" (שזה מקרוב אשר נוסד, ערך שנתיים ועתה הוא עומד במדרגה כזאת עד שהבנק אנגלא-פלסטינ הכין על ידו ארון על פי תוכנית הארונות האירופאים בפורמאט גדול והם מלאי רצון מטוב המלאכה)

 

– אגרות הראי"ה, אגרת קמ"ו, י"ז סיוון תרס"ח

 

בהמשך קיווה הרב קוק לפתוח ישיבה גבוהה במקום, ואכן בתרס"ט נפתחה ישיבה ובה לימדו בין השאר הרב שלמה זלמן שך מבית דינו של הרב קוק (נהרג במוצא בבית משפחת מקלף במאורעות תרפ"ט), הרב שם טוב גפן ואחרים. ככל הנראה מספר התלמידים בישיבה לא עבר מעולם את העשרים תלמידים. הישיבה תוכננה להיות ישיבה מרכזית לעילויים שיבואו בעיקר מהיישוב החדש עם תוכנית לימוד חדשנית ביותר הכוללת חוץ מלימוד ש"ס והלכה, גם לימוד אמונה, מוסר, מחקר תורני, קבלה, דקדוק עברי, ספרות, פיוט, שירה ושפות זרות שבהן צרפתית, גרמנית וערבית.‏ לימוד הגמרא התבצע בלימוד של דף יומי‏ בבוקר כשסבב מסכתות הש"ס כלל את כל המסכתות ולא כמקובל בכלל הישיבות שלומדים רק חלק ממסכתות התלמוד, ולאחר מכן התקיים סדר לימוד בעיון. בשיעורים שהיה מעביר הרב קוק לאחר הלימוד בעיון היה משלב גם דברי אגדה. הישיבה לא האריכה ימים ופעלה רק עד מלחמת העולם הראשונה.

 

הישיבה כונתה על ידי הרב קוק בעיקר בשם "הישיבה המרכזית", אך נקראה גם "ישיבה לתורה ולחכמת האמת", ו"ישיבת שערי תורה" כשבשם זה נעשה שימוש גם לכיתות העליונות של תלמוד התורה. במקורות שונים כונתה ללא שם מיוחד כ'ישיבת מוהרא"י הכהן קוק ביפו'. בנוסף במקומות מסוימים כונתה "ישיבת ברכות" כי הישיבה שכנה בקומה העליונה של המבנה של "שערי תורה" בבית המדרש שנקרא על שמו של מי שתרם את ספרי התורה והריהוט ששם משפחתו היה ברכות.‏

 

בראשות הכתה העליונה של הת"ת (שלעתים נקראה אף היא בשם 'הישיבה') עמד גיסו של הרב קוק, הרב יוסף רבי. בשיאו הכיל המתחם את התלמוד תורה, הישיבה הגבוהה, "בית תבשיל" לתלמידים, בית מלאכה ובית כנסת, שבו נהג הרב קוק להתפלל. גם אירועים מרכזיים של יהודי יפו כחתונות והספדים נערכו במתחם. לאורך כל שנותיו הראשונות ספג המוסד ביקורת בעיתונות העברית, על שכביכול אוחז המוסד בשיטות לימוד ישנות ושאינו מתאים את עצמו לרוח התקופה, ובשנת תרע"ה נשא הרב יהודה לייב פישמן מימון, מנהיג המזרחי, דברים בגנות המוסד על כך שהוא מתנהל במתכונת ישנה ושאינה מתאימה לתהלוכות הדור החדש. דברים אלה היו למעשה מנוגדים לתוכנית הלימודים של הישיבה שהייתה כאמור חדשנית מאוד ואף ספגה ביקורת קשה מהחרדים השמרנים בירושלים. אמנם, לימוד התלמוד וההלכה היה כמקובל בכל הישיבות וייתכן שלזה כוונו הדברים. הדברים פגעו ברב קוק, שכתב לרב מיימון מכתב מחאה, וטען שמוסדות העומדים בצביונם העתיק חשובים לעם ישראל, ואין לפגוע בהם.‏

 

בזמן מלחמת העולם הראשונה, שהה הרב קוק באירופה. עם גירוש תושבי תל אביב על ידי הטורקים, עבר המוסד בחלקו לעיר רחובות, על ציודו של בית המלאכה, וכך לא ניזוק באופן יחסי.‏

לאחר מלחמת העולם הראשונה ובאין מי שיפרוש חסות על המקום נאלצו התלמידים למכור את עבודותיהם על מנת לקיים את המוסד.

במהלך מלחמת העצמאות ניזוק המקום קשה תוך כדי הקרבות על יפו ולא שוקם מאז.

בשנים האחרונות נקנה על ידי חברה נדלנית על מנת לבנות בו מגדלי דיור.

גורמים דתיים לאומיים ערערו על המכירה בטענה שלהקדש "שערי תורה" לא היתה הסמכות למכור את המקום. בנוסף טענו כי האתר אמור להיחשב כאתר לשימור. עקב העתירה, החליטה עיריית תל אביב לא לאפשר בניית מגדלים במקום וזאת על מנת להביא את הקונה לשמר את המתחם.

 

 

בית כנסת חברת ש"ס:

 

 

הבית ברחוב חברת ש"ס שנבנה לפני כמאה עשרים שנים מבנה הפך לבית הכנסת הראשון בשכונה. זהו בית הכנסת 'חברת ש"ס' השייך לעמותת 'חברת ש"ס' ומכאן שמו.

 

בית הכנסת שהיה פעיל במשך תקופה עמד בשממונו עשרות שנים. גורלו של בית הכנסת התעתד להיות כמו בתי כנסת נוספים בשכונה העתיקה ביפו ולהימכר ליזמים שהפכו את המבנים לוילות מפוארות. 

 

אלא שגורלו של בית כנסת זה היה שונה. המקום שהיה שייך ל'הקדש' – גוף משפטי שאחראי על בתי כנסת ברחבי העולם – הוענק ליהודי בשם הרב גרינוולד שקיבל לצמיתות את האחריות על המקום מידי משפחת קראפט מייסדי ביה"כ לפני כ- 70 שנים. 

 

ליהודי זה יש נין מפורסם – האמן חוני איצקוביץ המכונה 'חוני המעגל'. בנוסף לחוני, ידועים ניניו הנוספים של הרב גרינוולד, האלופים במיל' אברהם (אברשה) טמיר ז"ל ועמוס חורב, כמו כן הפרופסור והמשורר אבנר טריינין ז"ל

בשלב זה נכנסת לתמונה דמות נוספת. בחור צעיר בשם דניאל רועימי, איש אמונו של חוני המעגל. רועימי הופיע יום אחד בשערי בית הכנסת, והחורבה המוזנחת והשוממה שנגלתה לנגד עיניו החמיצה את ליבו והוא החליט להקדיש לה את חייו "היה לי תרמיל על הגב, טיפסתי על העץ והגג שסגרו את המקום, וכשנפלתי לתוך שטח בית הכנסת הרגשתי כאילו נפלתי לכאן משמים. כאילו הייתי פה כבר פעם". מאותו רגע הוא החליט לשהות במקום ולא לנטשו ולו לרגע.

 

 

 

מסתבר שהוא ידע מה הוא עושה. בנווה צדק קיימים גופים שמנסה להשתלט לדבריו על כל מבני בתי הכנסת העתיקים ולהופכם למיזמי נדל"ן מניבי רווחים מהירים. ביחד עם חברים נוספים הוא הקים את 'הועד להצלת בתי הכנסת' ובמסגרתו הוא מנסה להילחם בכל הפולשים למיניהם. "הציעו לי 220000 דולר כדי למכור את המקום. כמובן שסירבתי, אינני בעל המקום, אני רק שומר עליו מאנשים שמנסים להשתלט עליו" אומר דניאל. "יש כאן בית כנסת משנת 1860 שהפך זה לא מכבר למסעדה. בית כנסת אחר מושכר כדירת נופש תמורת עשרות אלפי שקלים והסיפורים עוד רבים". הוא מספר כי לא פעם הגיעו אליו בריונים עם אקדחים, אך הוא לא נרתע מדבר. במהלך המלחמות העקובות מדם כמעט הוא הצליח להציל בית כנסת עתיק של חב"ד על שטח של דונם עליו 'שמו הרבה עיניים'.

בית הכנסת אינו גדול במימדיו, ומורכב מאולם לא גדול ומחצר אחורית בה מתגורר רועימי עצמו. כדי לשמור על קירות בית הכנסת הוא קנה חומר שימור מיוחד באלפי שקלים אתו הוא ציפה את קירות המקום.

 

בית הכנסת שוקק פעילות. בכל יום קיימים ארבעה מנינים לתפילת מנחה, ושלשה לערבית. בכל יום שלישי וחמישי מתקיימים שיעוריו של הרב שאולי במקום. בנוסף מפעיל בית כנסת קרן שמחלקת מוצרי חלב, פירות וירקות לנזקקי המקום. אך המאבקים פוגעים גם בפעילות. כולל אברכים שהיה במקום לא החזיק מעמד בעקבות איומים שספגו רבנים שביקשו למסור שיעורים במסגרת הכולל.

לסיכום יש לומר שגם בית הכנסת הזה הוא קורבן למאבק בין אידיאולוגיה להון.

 

 

בית הרב קוק:

 

על קיר הבית הנטוש היום מרוסס בגרפיטי " גם בתל אביב יש מלאכים" .

הבית העזוב והמוזנח כיום ,שידע תהפוכות נדלניות רבות שימש כביתו של הרב קוקכרבה של יפו והמושבות משנת 1904-1914.(תרס"ד-תרע"ד).

בעשר השנים הללו בהן היה גר הרב קוק בנווה צדק הוא היווה את הכח המגשר בין הגורמים ביישוב . נתן את המכנה המשותף בין ישן לחדש.

ידע מחד לשמור על קוצו של יוד בהלכה כפי שרואים באגרותיו מאותה תקופה ומאידך לקרב את בני היישוב החדש הרחוקים מתורה ומצוות תוך שהוא מדגיש שלמרות המחלוקת ביחס לאורח חייהם הוא יודע לזהות את יקרת עולמם הפנימי כפי שצויין קודם.

בנווה צדק כולם כיבדו אותו. הן החרדים בני הדור הישן והן אנשי העלייה השנייה החילונים.

 

בבית הרב קוק ניתן לסיים את סיור הסליחות עם הפיוט הספרדי "אם אפס רובע הקן" פיוט שבא לבטא את התפיסה שלמרות חטאי עם ישראל , הבקשה מאלוהים היא שיביט על השורש והמכנה המשותף הפנימי שהוא אבות האומה שמעשיהם מבטאים את ה"גנים" האמיתיים של עם ישראל. תפיסה זו היא התפיסה שעומדת ביסוד הסליחות ויסוד סיור הסליחות שלנו. שימת הדגש על המכנה המשותף שתמיד מנצח את הכל

© 2019 by MZC.  פותח ועוצב על ידי מזח אפליקציות |  Tel: 074-701-37-22

לסיורים: 054-817-5073