מאמר ה' – השקידה וההתמדה

 

(א)"הוי שקוד ללמוד תורה" (אבות, ב').

 

(ב) "כשהחכם מתעסק בדברים הרבה, מערבבין אותו מן החכמה" (שמו"ר י"א) "עיסוק שהחכם מתעסק בצרכי ציבור משכחין אותו מן החכמה" (תנחומא, וארא, ב'). וכך מבואר על מרדכי הצדיק שלבסוף כתוב עליו רק "ורצוי לרוב אחיו" (אסתר י, ג) אמרו חז"ל "מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" (מגילה טז:) ומפרש רש"י: "לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה". ואע"פ ששם המשיכו חז"ל "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות" כלומר ע"פ ההלכה חייב היה מרדכי להתבטל מלימודיו כדי להיות יועץ למלך ולהציל כלל ישראל מהודו ועד כוש מכל סכנה של גזירות רעות המתחדשות בבית המלך. ההסבר ניתן ע"י הט"ז (ליו"ד סי' רנ"א ס"ק ו') "דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידי הצלת נפשות ממי שבא לידי הצלת נפשות וע"י כך (כפי גדרי ההלכה) צריך לבטל תלמוד תורה" עכ"ל. (עיין הערת הנצי"ב, העמק דבר לשמות לג, יא. מתי יש לת"ח להמנע מעסקי הציבור).

 

והדבר דומה להחלטת אביו של הגר"א שמנע מבנו הגר"א ללמוד חכמת פרמקולוגיה (הרכבת התרופות לחולים) כי חשש שריבוי החולים יפריעו את בנו מלימודיו (כן כתב "פאת השולחן" לר"י שקלאבר, בהקדמתו). ואע"פ שבודאי היו בין החולים כמה וכמה שלול הדבר להגיע לידי פיקוח נפש, זכות התורה עדיפה, וכל עוד שאיננו מומחה לזה, הוא פטור מלהפסיק לימודיו עבורם. ולכאורה מאמרי חז"ל סותרים זה את זה, אם מרדכי עשה כדת וכדין, למה יפרשו ממנו מקצת הסנהדרין? ועוד כיון שהרוב תמכו בו, מאי איכפת לנו באותה ה"מקצת"? אלא פירוש דבריהם שלא פירשו ממנו כביקורת והסתייגות ממעשיו, אלא מפני חוסר התועלת. עד עכשיו הוא היה ראש לחכמים ותמיד נהנו מן היקף ידיעותיו ועומק הבנתו, ועכשיו פרשו ממנו כי הפסיד מחכמתו. הראיה להסבר זה הוא כי שם (מגילה טז:) הקשו עוד שבפסוק אחד נמנה מרדכי רביעי ברשימת החכמים שבדורו שעלו לא"י, ובפסוק אחר הוא נמנה לחמישי? אלא אחרי שעסק בצרכי ציבור נחלש מלימודו וכבר לא הצטיין כל כך כמו מקודם שיתייעצו אתו בכל דבר; ומשום זה פרשו ממנו מקצת הסנהדרין.

 

            ואעפ"כ מי שסדרה ההשגחה העליונה שהוא חייב לטפל בצרכי הרבים, ומשום טרדותיו הוא לומד פחות וממילא גם יודע פחות תורה, אל יתחרט על תפקידו. על המשנה "וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים לשם שמים שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם כאילו עשיתם" (אבות, ב') הוסיף הרמב"ם בפיהמ"ש: "הוא דבר ה' לאותם העמלין עם הציבור שפעמים ימנעו מלעשות מצוה בגלל עיסקם בצרכי הציבור, לפיכך אמר שה' מחשב להם שכר עשיית אותה המצוה ואע"פ שלא עשאוה, כיון שנתעסקו בצרכי הציבור לשם שמים" עכ"ל.

 

(ג) 'נואף אשה חסר לב' (משלי ו, לב) "זה הלומד תורה לפרקים" (סנהדרין צט:) ופירש מחבר "פרי מגדים" בספרו "נטריקון" (קו ב') כמו שהנואף בועל במהירות וטרדה, כי חושש פן יוודע הדבר, ולא על מנת להוליד ילדים, כך זה הלומד ברפרוף ואינו מברר היטב לימודו. ועיין פירוש מהר"ל למאמר זה בחידושי אגדות (ח"ג, דף רכ"ח בנדפס).

 

(ד) "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת" (סנהדרין צט:). ומפרש מהר"ל שכמו שעדיף לו לאכול את החטה ולא להטמין אותה באדמה לאיבוד (כיון שאיננו קוצר אח"כ) כך היה עדיף לו לחזור על לימודו כדי לזכור אותה ולהבין אותה היטב במקום מה שהוא עובר הלאה ללמוד לימודים אחרים, וכל אחד ואחד מהם הוא מייעד לשכחה מחמת שאיננו חוזר עליהם. כך בסגנון החריף של מהר"ל: "ועתה אוי לנו כי נתפשנו על זה כי לומדים ההלכה על מנת שתשתכח!" (נתיבות עולם, התורה, פ"ה). וחז"ל חזרו על אזהרה זאת בע"ז (יט.) עיי"ש.

 

(ה) "טוב מי שהוא שונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות (=כלומר מוסיף לחקור במדות שהתורה נדרשת בהן) ואינו חוזר ורגיל בהם" (קוה"ר, ד')

 

(ו) "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן… במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אמו. כל המנבל עצמו על דברי תורה, סופו להתנשא" (ברכות סג:). מה פירוש "מקיא חלב אמו"? כלומר החוסן הבסיסי של האדם הוא החלב שינק בעת ביסוס גופו. ת"ח זה כל כך מתיש את כוחותיו בהתמדתו (כמו ר' זירא בברכות כח.) שמפסיד חוסן גופו. וכך לשונו של הרמב"ם (הל' תלמוד תורה (פ"ג ה"יב): "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה" עכ"ל. וכך הרמב"ם מעיד על עצמו בסוף הקדמתו לפירוש המשניות לטהרות: "הכללים הללו… לא הושג שום כלל מהם אלא לאחר שיגעתי בו יגיעה גדולה בבירורו לכל צדדיו… ולא ידע באמת ערך התועלת שבו אלא מי שכבר יגע ימים, ונדד שינה לילות בהלכה מאותן ההלכות" עכ"ל.

 

וכך כותב מהרש"ל בהקדמתו ל"ים של שלמה" מסכת גיטין: "ושמתי לבי לתור בחכמה ולחקור אחר שורש הענין, והעבודה (=בשבועה) שלפעמים שבוע אחד ישבתי משתומם בדמיון השכל עד שיגעתי ומצאתי שורש הענין… והיגיעה והעיון ובמיעוט שינה, וברוב שיחה עם חברי, ותלמידי יותר מכולם. ולא הנחתי שום מחבר שלא עסקתי (להבין הסוגיא) בעיוני בו" עכ"ל.

 

ידוע שר"ח ויטאל הוא נאמן ביתו של האריז"ל. הוא מודיע "כששאלתי למורי (האריז"ל) איך זכה לכל החכמה הזאת, והשיב לי כי טרח במאד מאד בחכמה זאת. ואמרתי לו כי גם הרמ"ק ז"ל וגם אני חיים טרחתי במאד מאד בחכמה זאת. ואמר לי שהאמת הוא שטרחנו מאד מאד יותר משאר אנשי דורנו, אבל לא עשינו כמוהו. כי כמה לילות היה נשאר בלתי שינה על מאמר אחד של ספר הזוהר. ולפעמים ששה לילות של החול שבשבוע היה מתבודד ויושב על עיון מאמר אחד בזוהר בלבד, ולא היה ישן כל הלילות ההם רוב הפעמים" ("שער רוח הקודש", דף ל"ו).

 

(ז) ועוד אמרו (עירובין נד.) "אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו". מפרש רש"י: "שדורסת ואוכלת מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על תענוגים אלא אוכל בשר לבד בלא תבלין, וכן שאר עינוגין. שמסרחת בטיט, היינו מי שאינו הולך אחר גבהות הלב לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו" (עיי"ש מביא גם פירוש להיפך). וביאר מהר"ל ("נתיבות עולם", התורה, פ"ג) "ואלו ב' לשונות, הראשון היינו שאוכל במהירות ואינו שוהה באכילתו כדרך בני אדם, ולשון השני כחיה שמסרחת היינו בשביל תלמודו ממתין ושוהה מלאכול, ושניהם אמת. כי ממהר אכילתו ואינו מאריך בסעודתו, ואם יש לו ללמוד (איזה סוגיא) לא ימהר (ללכת) אל האכילה עד כי לפעמים מתקלקל לו האכילה, והכל שהוא דוחה הגוף החומרי בשביל השכלי" עכ"ל.

 

(ח) "ולא תימצא בארץ החיים" (איוב כח, יג) לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה" (סנהדרין קיא. כך אמר רב על מי שחפף שערות ראשו בימות החול, מפרש רש"י: "מעדן עצמו בשעה שהיה לו ללמוד תורה").

 

(ט) ואמרו בירושלמי (ברכות, סוף פ"ט) "מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום" עכ"ל. ואמרו בבבלי (עירובין נד:) "מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם".

 

(י) "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה, יט) אמרו עליו (על ר"א בן פדת) שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי" (עירובין נד: ומפרש רש"י: בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקך ולרוץ לדבר הלכה"). וכך היה אצל רבא כאשר היה יושב ישיבה כפופה על גבי קרקע ומעיין בלימודו, הסיט והזיז מאחוריו קרש עץ כדי לשבת עליו (="קשות מיושב" – מגילה כא.). כיון שהיה שקוע וטרוד בלימודו הוא לא שם לב שהוא הניח קצה הקרש על קצות אצבעות רגליו, ומפני כובד משקל גופו על הקרש היה ממעך בזאת באצבעות רגלו וזב מהן דם. עד שגער בו צדוקי אחד "עמא פזיזא!" (שבת פח.)

 

(יא) "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהם" (סוטה כא:) ופירש רש"י: "שפירש מכל עסקיו ונעשה עליה עני וחסר כל". וכן היה מעשה עם ר' יוחנן שהיה הולך בדרך מטבריא לציפורי, והיה נשען ומסתמך על כתפי תלמידו ר' חייא בר אבא. עברו שדה אחת ואמר ר"י לתלמידו 'שדה זה היתה פעם שלי, ומכרתי אותו (למען פרנסתי) כדי שאוכל לעסוק בתורה'. עברו כרם אחד, אמר ר"י 'כרם זה היה פעם שלי, ומכרתי אותו כדי שאוכל לעסוק בתורה'. עברו מטע זיתים ואמר ר' יוחנן 'גם זה היה שלי, ומכרתי חלקה זו כדי שאוכל לעסוק בתורה'. התחיל ר' חייא לבכות. א"ל לו ר' יוחנן: 'למה אתה בוכה?' א"ל על שלא השארת לעת זקנותך כלום! ענה לו 'וכי קל בעיניך שמכרתי דברים שנבראו במשך ששת הימים (של בראשית) וקניתי דבר (תורה) שנבראת במשך ארבעים יום (של מתן תורה)?" (מדרש ויק"ר תחילת ל', מתורגם מהארמית).

 

(יב) "איזהו ת"ח? כל שמבטל עסקיו מפני משנתו" (קוה"ר, ז') וכך מפורש בתלמוד (שבת קיד.): "איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו (להכין לו מאכלו ליום יום)? זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים".

 

(יג) "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה" (אבות, ד')

 

(יד) וכך זירזו חז"ל (עירובין נד.) "אם משים אדם עצמו כענק זה שרף (שהוא רופף) על הצואר, ונראה ואינו נראה, תלמודו מתקיים בידו" ופירש רש"י "שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח, כך הוא נעים ומרוצה לבריות. ונראה ואינו נראה, כשמגביה צוארו נראה מתחת זקנו, ורוב פעמים שסנטרו וזקנו מכסין אותו, כך אם ת"ח הוא אינו רודף לצאת ולבוא בשוק אלא יושב ומחזר על תלמודו (בביהמ"ד) תלמודו מתקיים בידו". ופירש מו"ר ר"ש דביר "מתקיים בידו" אינו שהוא "זוכרו", כי אם כן היו חז"ל אומרים "זוכרו". אלא כוונתם שכאשר מגיע לו מעשה להעשות, מיד עולה בדעתו מה שחז"ל הורו והדריכו לעשות במעשה שכזה. התלמוד שלמד מתקיים בפועל (כך נעשית לו בסגולה).

 

(טו) כתוב במקרא "לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא" (דברים ל, יב-יג) אמרו (עירובין נה.) "לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים". ביאר הרמב"ם (הל' תלמוד תורה סוף פ"ג): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת.. שמא תאמר עד שאקבץ ממון (=ואח"כ) אחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה (=אח"כ) מעסקי ואחזור ואקרא, אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם. אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי… דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה… ואין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיו"ב אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה" עכ"ל.

 

(טז) אמרו חז"ל (עירובין נד.) "אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בה, תלמודו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים" עכ"ל. כאן מלמדים שיהא עניו ולא יהיה איכפת לו שאחרים "דשין" ומבזים אותו. ועוד אמרו כאן שאחרים "מתבשמים" (נהנים) מן תורתו, כי הוא גם מלמד לאחרים. ופירוש "מתקיים" הבאנו פירושו של  ר"ש דביר בלימוד הקודם ("ענק שרף על הצואר").

 

(יז) ועוד אמרו (עירובין נד.) על הפסוק "לוחות אבן" (שמות לא, יח) אם אדם משים (עצמו) את לחייו כאבן זו שאינה נמחית, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו" מפרש רש"י "כאבן זו שאינה נמחית מפני דריסת רגלי בני אדם, כך לחייו אבן אינן נלאין מלחזור על לימודו וללמד לאחרים". וכך הוא ג"כ במדרש שמו"ר (מא, ו) "כל מי שאינו משים לחייו כאבן, אינו זוכה לתורה". מפרש שם מהרז"ו: "לחייו כאבן הזה, לדבר תמיד ולא ילאה".

 

(יח) על הפסוק "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא, ו). מפרש רבי עקיבא (יבמות סב:) "למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו" (והוסיפו במדרש ב"ר ס"א, "שאין אתה יודע איזה מהן מתקיים"). והסיפא של דברי ר' יהושע שקדם לו שייך לומר גם כאן: "ואם שניהם כאחד, טובים".

 

(יט) ואמרו (עירובין כב.) "במי אתה מוצאן (ידיעת ההלכות)? במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש… במי שמשחיר פניו עליהן כעורב (=שמסגף את עצמו בחוסר תזונה)… במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ובני ביתו כעורב" (=שאינו מטפל בצרכיהם). מאמר חז"ל זה נראה קשה מאד. ראיה לכך שאיננו כפשוטו כי הנה הרמב"ם פסק (הל' אישות פ"יב ה"יד) שהאב חייב במזונות בניו הקטנים יחד עם מזונות אשתו, ודין זה כדין זה. כיצד ת"ח יכול לפטור עצמו מזה? ושמא יש לומר שרב אדא (עליו מדובר בגמרא היה ללא קרקע וללא אמצעי כסף. והתוספות (כתובות סג. ד"ה באומר איני זן) הביאו מחלוקת בין רבינו אליהו ור"ת אם אין לו לבעל שדה לחרוש ולעבד, או אין לו כספים כדי לקיים את הבטחתו בכתובה שכתב לאשתו, האם הוא חייב לצאת ולהשכיר את עצמו למלאכה כדי להשיג כספים? לדעת רבנו תם הוא פטור. אין הכרעה בדבר ברמב"ם או בשו"ע. ואפשר לומר כי רב אדא נהג כמו שפוסק רבנו תם.

 

והעיר על כך ר"ש דביר, מדובר בסוגיא כי קודם לזה ת"ח זה הוא מתאכזר על עצמו שאינו אוכל די צרכו, ורק אח"כ הוא מתאכזר על צאצאיו. ולא שמסדרים בזה סדר הפוך. ועוד נ"ל כי פירוש מאמרם "מתאכזר" הוא רק כנאמר ב"ספר חסידים" (פסקא קס"ד) "אבל אם מקבל עליו צערו בשביל הקב"ה שמונע משעשוע בניו ובנותיו, שישמע שבוכין ואשתו מגדלתן והוא מצטער שבוכין ואינו עומד (=מפסיק כדי לעזור לה) בשביל שעוסק בתורה ואינו הולך לטייל עם בניו וילדיו, על זה יקבל שכר על זה הצער, וצער של גיהנם ממעטין לו" עכ"ל. אם נפרש הגמרא כך, מדובר ב"אכזריות" מסוג אחר. ועוד פירוש על מאמר זה הבאנו בספרנו "אוצרות האגדה", עירובין כב.).

 

$שקידת הלימוד באה מתוך חביבות התורה בעיני לומדיה:@

 

(כא) אמרו (ברכות סג:) "חביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני". וזה פשוט, כיון "שאי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג.) כל יום יש שמחה חדשה.

 

(כב) וכתב הרב חפץ חיים ("שם עולם", פרק י') "אל יחשוב האדם הלומד דסוגיא זו כבר ביררו אותה גדולים שלפנינו ואין לי שוב במה לעיין בה… דבאמת יש לכל אחד ואחד חדרי חדרים בתורתו, ומזומן לו חלקו… וכשיחרישנה (יחרוש אותה) יוציא אח"כ גם הוא ממנה פרי" עכ"ל. ועל זה אמרו "מקום הניחו לי אבותי להתגדר בה" (חולין ז.)

 

(כג) "אין הקב"ה נותן תורה אלא למי שמצטער עליה" (תנא דבי אליהו, סוף ל') כלומר שהוא יודע להעריך מה גודל ערכה.

 

(כד) "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן (ומפרש רש"י: שפירש מכל עסקים ונעשה עליה עני וחסר כל)… אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו" (סוטה כא:)

 

(כה) "ר' עקיבא אומר זמר בכל יום, זמר בכל יום (סנהדרין צט:) ומפרש רש"י: "היה (ה' ראשונה מנוקדת בסגול) מסדר לימודך, אע"פ שסדור בפיך, כזמר. והוא יגרום לך שתהא בעוה"ב בשמחה ובשירים" עכ"ל. אנו רואים מכאן שהיו מזמרים את לימודם (ודאי עם מנגינה של גירסא, כמבואר במגילה לב. "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה"). ויש לחזור על הקריאה כל כך הרבה פעמים עד שהאדם יכול להגיד אותו בעל פה כמו קריאת "אשרי יושבי ביתך".

 

(כו) אמרו (ע"ז ה:) "תנא דבי אליהו, לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול, וכחמור למשאוי" עכ"ל. הביטוי הכפול צריך ביאור. ומפרש ה"חתם סופר" "שור" לעיון ולשדד מערכות, וה"חמור" (הנושא כמות גדולה) לבקיאות. והגר"א למשלי (יד, ד) נתן ג' פירושים. השלישי שבהם הוא: "כחמור למשא, כי יש בתורה (א) פשט התורה, להבין הפשט באר היטב. ויש גם (ב) פלפול, לברר וללבן הענין בקושיות ותרוצים. ולומדי התורה בפשט הפשוט המה נקראו 'חמורים' (הערה: המושג לקרוא למוכשר בבקיאות "חמור נושא ספרים" נמצא כבר ב"חובות הלבות", שער עבודת אלוקים פ"ד, וכלשון הרמב"ן בהקדמתו להשגותיו לספר המצוות. וע"ע בזה בתיקון עשירי מהנוספות לתיקו"ז, שם הכינוי כי איננו יודע בעיון בסתרי תורה. ע"כ ההערה). והלומדים בפלפול המה נקראים שוורים כשור בעל קרנים, וכמ"ש 'נגחו, הויין ליה בנים שמנגחים בתורה' (ברכות נו:). והענין, שצריך האדם לשני הדברים: ללמוד פשטי תורה ולחזור עליהם תמיד! וגם לפלפל בלימודו כדי שיצא הענין מזורז ומלובן בלי קושיא.. מקשה ומפרק וממילא רווחא שמעתתא" עכ"ל.

 

(כז) יש תלמידים המתייאשים מללמוד כי רואים שהיקף התורה הוא כה רחב, שאין להם סיכוי ללמוד כל ההון הרב הזה. ועוד שהם רואים שהלימודים החדשים משכיחים מהם מה שכבר למדו בעבר. עליהם זירז המדרש:

(התורה דומה) "לטרסקל נקוב ששכר בעליו פועלים למלאותו. מי שהוא טפש אומר 'מה אני מועיל? מכניס בזו ומוציא בזו!' מי שהוא פקח אומר 'ולא שכר (עבודת מילוי) כל חבית וחבית אני נוטל?' כך מי שהוא טפש אומר 'מה אני לומד תורה ומשכחה?' מי שהוא פקח אומר 'ולא שכר יגיעה הקב"ה נותן?!' (ילק"ש שיר השירים, רמז תתק"ץ). זאת אומרת, הקב"ה מונה שעות שהלומד השקיע, ולא מונה דפים כמה הוא הספיק. וזאת משנה מפורשת: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להתבטל ממנה" (אבות, סוף ב').

 

(כח) "מי שהוא אוהב תורה, איננו שבע תורה" (דב"ר ב'). כל שכן שלפי דברי הגר"א בפירוש "שנות אליהו" (פאה, א' ד"ה ותלמוד תורה) "כל תיבה ותיבה בפני עצמה היא מצוה גדולה והיא שקולה כנגד כולם (כל המצוות) אם כן כשלומד למשל דף אחד, מקיים כמה מאות מצוות. ואם כן בודאי יותר טוב לקיים מאה מצוות (ע"י לימודו) ממצוה אחת (שבפועל). רק כשאי אפשר לקיים ע"י אחר, אזי רשאי (צ"ל חייב) לבטל" עכ"ל.

 

(כט) כך לשונו של הגר"א (בביאורו לספר יצירה פ"א מ"ג אופן ב') "וכן הוא באדם ע"י זווג גופני מוליד אדם, וע"י התורה כל הבל נעשה מלאך כידוע". וכן כתב ביאורו למשלי (יט, ד). ומקורו קודש בזהר חדש (תחילת פ' אחרי מות) "וכל פתגמא דאורייתא דשמע, על כל מלה ומלה יהב ליה קוב"ה מלאך אחד לכל מלה ומלה דיעזרוניה" עכ"ל. ועל זה כתב הרב חפץ חיים בספרו "תורת הבית" (פ"ב): "כי ראיתי בכיוון על מורה שעות (=שעון) שבשיעור מינוט (=רגע) אחד יכול לומר מאתים תיבות… וכל תיבה ותיבה היא מצות עשה בפני עצמה וע"ז נבראו לו (במשך היום) כמה אלפים מלאכי זכות, והוא יושב בחיבוק ידים בביתו ונתעצל מלימודו? היש לך הפסד גדול מזה?" עכ"ל.

 

ושם (פ"ד) המשיך הרב חפץ חיים למנות מה הם המפסידים הגדולים לשקידה בלימוד. ראשית הוא מזכיר מה שהאנשים חושבים כי מצות לימוד תורה היא רק רשות, וכיון שהאדם כבר איננו "בחור ישיבה" אלא כבר נשא אשה ויש לו ילדים ויש עליו עול פרנסה, הוא סבור שהוא פטור מהלימוד. וזו היא שטות גמורה, כי הרי אמרו בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) "מה התינוק הזה צריך לינוק בכל שעה שביום, כך כל אדם (!) שבישראל צריך לייגע בתורה בכל שעות שביום (=כלומר בשעות הפנויות לו מעסקי פרנסתו וצרכי ביתו).

 

עוד סיבה לטעותו של האדם, כיון שכבר הורגל בזה יש לו "היתר של ר' הונא" האומר בלעג "כיון שעבר אדם עבירה ושנה לו… נעשית לו כהיתר" (מו"ק כז:). ולכן טועה האדם עכשיו לחשוב שאין בידו עון. אחרי זה מזכיר הרב חפץ חיים סיבה שלישית: "בשביל קריאת העתונים. לא מיבעי אם מעורב בהם דברי ליצנות וכ"ש אם מעורב בהם דברי מינות, בודאי אסור לקרותו כמבואר בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סעיף ט"ז).. אלא אפילו אין בו תערובת מינות וליצנות כלל רק דברים בעלמא (כמו שיש בעתונות הדתית בזמננו) מה נשמע בצרפת ואנגליה וכדומה, המבטל ע"י זה מדברי תורה הוא כמו המחליף אבנים טובות השווים כמה אלפים מטבעות, על שטרות (נייר) מזויפים… (ושם בהערה בתחתית הדף:) "ולהתבונן על כל המדינות… ומצבם ומעמדם, ולא די לו דף אחד בשבוע כי אם כמה דפים בכל יום, עד שלא יישאר לו זמן ביום להתבונן על נפשו" עכ"ל. ואם הרב חפץ חיים היה בתקופתנו אנו ורואה את הפיתוי של הרדיו, אשר כל שעה ושעה מושיטים לאדם "חדשות" מה נתחדש בעולם, וכ"ש דברי "פרשנות" של פרשנים (אשר רובם ככולם הם פוקרי עול שמים, וכל הסבריהם הם בנוים על אבני תוהו, של כפירה בהשגחה וכפירה בשכר ועונש, וגם כפירה בסגולת ישראל כעם קדושו של הקב"ה), עד שלא די בשעת מעשה ההקשבה ל"חדשות" אלא אח"כ כל שאר היום מחשבותיו של המאזין לרדיו טרודות ועסוקות במה ששמע, ואיננו יכול להתרכז בלימוד תורה אשר הרי על זה ייבחן ויבוא לחשבון (כמבואר במדרש משלי פ"י). ולכאורה, מה שאמרו חז"ל "אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחילה לאברים" (כתובות ה:) נכלל בזה שלא ישמע "חדשות". והרי הם ממש "דברים בטלים" כי כיון שעבר שעה או שעתיים, אין שום תועלת במה שהאדם שמע, כי כבר נשתנה המצב בעולם (והאדם מקשיב לחדשות רק מתוך שיעמום או יצר הסקרנות). וגם אין לו שום תוצאה מעשית ממה ששמע האדם שידע ע"פ מה ששמע מה מוטל עליו לעשות, כי ודאי אין לאזרח הפשוט שום יכולת לשנות מאומה במדינה או בעולם. ובכן הדברים ששמע הם ממש "דברים בטלים", והאדם עובר אז בשמיעת הרדיו, או בקריאת העתון, על דברי השו"ע (יו"ד סי' רמ"ו סעיף כ"ה) "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק (=ואין לשיעור לכמה זמן) הרי הוא בכלל דבר ה' בזה".

 

והוסיף הרב חפץ חיים ("תורת הבית", הערה שבסוף פרק י"ד) "התורה מרמזת לאדם שיחשוב תמיד שאין לו אלא יום אחד לחיות, ובאופן זה בודאי יזרז עצמו לתקן כל מה דאפשר לתקן, ובפרט בעת זקנותו כשרואה שכוחותיו הולכים וכלים…"

 

וכך כתב ג"כ ה"חזון איש" (אמונה ובטחון", פ"ג ס"ק כו-כז) "וכבר נדמה להם המבוגר הזה לבלתי ראוי לחכמה בהחלט, גם הוא עצמו אינו רואה חובה לנפשו להכנס לבית המדרש לבקש תורה. מכיר הוא חוב לקביעת "עתים" לתורה, ללמוד במה שידע כבר, אבל חובת עלייה הגדלה והרמה, רחוקה ממנו, והוא נרדם בייאוש ישן. ואמנם אין הדבר הזה ע"פ תורה, כי חובת האדם בעולמו כל עוד הנשמה בקרבו להיות הולך וגדל. ואם אמנם הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק (אבות, ה') אבל לגודל יקרת החכמה ורב ערכה, גם דיו החכמה על נייר המחוק אין ערוך אליה ואין מספר לעוצם שוויה… וכבר עברו מיטב שנותיו, ועוד מעט והכל אבוד אבידת נצח. והבטה מתמיהה של בר נש פלוני ופלוני (=לראות זקן כזה פוקד את בית המדרש) מכלימה את פניו, ולא עצר כח נגד דמיון הבל וחזיון שוא. (=דרושה לך כעת) מעט חוצפא, מעט עזות, ותראה נכוחות. ומה נחשב מחשבת בן-תמותה (הלועג לך) ולמה תכנע מראות עיניו? ולמה לא תכנע מכלימת נצח המאיימת עליך בהישארך ריק. חזק נא בן אדם, חזק ולבש אומץ, חגור מרץ והוי שקוד ללמוד תורה" עכ"ל.

 

על בושה רעה זו כבר כתב "חפץ חיים" בספרו "שם עולם" (פרק י') ומזכיר אזהרת השו"ע (בסי' א') "אל יתבייש מפני המלעיגים". ומוסיף: "כמה מעלות להלומד בחבורה (בבית המדרש) שמתקיים יותר הקביעות עתים שלו, שאין כח כל כך להיצר לבטל קביעותו, מפני שחבריו יזכירוהו ויתבייש לפרוש מהציבור. וגם כשהוא לומד בעצמו (בביתו) אינו ניכר כ"כ כשמחסר איזה יום" (שם, פרק כ"א).

 

הרב חפץ חיים מתריע שגם בעלי בתים הקובעים שעות מסוימות לתורה, "מכל מקום אינם זהירין בזה כראוי ומבטלין בכל יום הרבה שעות, בעת שהיה להם פנאי" (שם עולם, פרק י"ג). ואם היו לומדים ממשלי (ב, ד) "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" לא היו מסתפקים במה שיש להם כבר, אלא היו מחפשים עוד. כלום מי שיש לו תשעת אלפים זהובים נמנע מהחריצות לבקש עוד אלף נוסף? (שם).

 

ודאי שהאדם נבחן בעת מותו כמה הן ידיעותיו במקרא, בששה סדרי משנה והתלמוד (מדרש משלי, פ"י) ויתבונן האדם כיצד עברו עליו עשרות שנות חייו ועדיין הוא ריק מהנ"ל, וימצא כי בזבז מיטב שנותיו על השגת דירה מרווחת, על השגת רהיטים יפים ומלבושים וכיו"ב. כי אותם שעות שטרח להרויח כדי לשלם הוצאותיו, היה יכול להשקיע בלימודיו (שם, בהערה לפרק י"ג). ומסופר מעשה איך פעם א' בא אורח לביתו של הרב חפץ חיים ותמה לראות כסאות ישנים ומרופטים, מחוזקים במסמרים שלא ע"י אומן; ותמה שלא ראה נברשות נוי בתקרה ולא וילונות הדר או ספות מרווחות. הרהיב האורח עוז בנפשו לשאול מה"חפץ חיים" "היכן הרהיטים של כת"ר?" מיד הבין הרב כוונתו של השואל והקשה אף הוא אליו "והיכן רהיטים שלך?" ענה לו הלז "הרי הם בלמברג, מקום עירי. עכשיו אני בנסיעה בדרכים, והא כיצד תראה את יופי הריהוט שלי?" וכאן ענה לו הרב: "גם אני כעת בדרכים ולא בביתי. "כי הולך האדם לבית עולמו" אני עסוק בנסיעה לבית הנצח שלי. כאשר נהיה כולנו בעולם האמת, שם תראה את רהיטי אמת שהכנתי לעצמי".

 

ובהקדמה אחרונה של "חיי אדם" לספרו מעיד כי בדורו היו כמה בעלי  בתים שהיו משכימי קום ולומדים תיכף אחרי התפילה ג' שעות, ורק אח"כ הולכים לחנויותיהם.

 

עוד יש להוסיף שבדורנו אחת מהסיבות שת"ח אינם מצליחים כ"כ ללמוד ככל שראוי להם ללמוד, וכל שכן לזכור כל מה שראוי להם לזכור, הוא המנהג הנפוץ לבוא ולהשתתף בכל ברית, בר מצוה וחתונה אליהם האדם מוזמן. בן תורה שדירתו בכרך, יש לו עשרות הזדמנויות בשנה לבוא למסיבות הנ"ל. ואם האדם מפסיק מלימודו כדי ללכת לאולמות ולמשתאות, מה יהיה בלימודו? ואע"פ שבפסחים (קיג:) אמרו שמי שאינו מיסב בחבורה של מצוה הוא מנודה לשמים, העיר ר' צדוק מלובלין ("ספר הזכרונות", סוף מ"ע ב') שמי שעוסק בתורה הוא פטור אפילו אם הזמינו אותו לבוא עכת"ד. ואפילו לאותם המסיבות שחייב האדם לבוא כי חושש שמא ייפגעו מהעדרו (כי הוא קרוב משפחה, או שכן) הרי ברירה ביד האדם לבוא מאוחר וכן לקום וללכת משם הרבה לפני סוף המסיבה. ואע"פ שהמתחיל בסעודה החייבת בזימון חייב להמתין עד לזימון, פסק הגר"מ פיינשטיין (או"ח סי' נ"ו) שכאשר נוטלים לידים בכוונה תחילה לא להצטרף לשאר המסובים, מותר לו לברך בהמ"ז ללא זימון שלהם.

 

וכבר אמר אחד מהגדולים בדור זה כי אילו היה אותו האדם בעל חנות, האם בקלות היה סוגר חנותו ומפסיד רווחיו כדי להשתתף בשמחות? אילו הוא היה עובד שכיר באיזה מפעל, האם היה מעיז לבקש ממעבידו "חופש" ממלאכתו כדי ללכת למסיבות? ומדוע דינו של העוסק בבנינו של עולם, המגן על  דורו בתורתו, יהיה שונה מהנ"ל? כל שכן שאם היה מקדים לדבר עם המזמינים אותו, מברך אותם בלבביות בברכת "מזל טוב", ובכל זאת מביע התנצלותו שמחמת שהוא נותן שיעור תורה לאחרים, או מכין את עצמו לכך, או שומע שיעור קבוע בתורה, נבצר ממנו מלבוא אישית לשמחתם, פשיטא שלא יהיו כועסים עליו על אי השתתפותו במסיבתם.

 

וכבר בירר הנצי"ב ("מרומי שדה" לברכות יח.) כי לא לכל לוויה של מתים חייב האדם לבוא להשתתף כי רק כתוב "הרואה את (ארונו של) המת ואינו מלווהו" (כתובות יז.). הוא הדין שאיננו מחויב להתבטל מלימודו לנחם אבלים, כאשר יודע שמצוה זו מתקיימת די צרכה ע"י אחרים הבאים לשם. ואילו תורתו היתה חשובה מאד לאותו הלומד, והוא ער לדבר ויודע כמה עדיין חסר לו, לא היה בקלות מפסיד מזמנו.

 

*

 

יש הנמנע מללמוד סוגיות וענינים שהם "כבדים" לו ומתוך עצלות חוזר רק אחרי נושאים שהם קלים ללימוד. עליו הטיפו חז"ל ביקורת: "שמא תאמר הריני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה? ת"ל 'כי לא דבר ריק הוא מכם'. שלא תאמר למדתי הלכות ודי לי. ת"ל 'כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת' (דברים יא, כב) למוד מדרש הלכות ואגדות" (ספרי, עקב, מ"ח).

 

יש הנמנעים מהשקידה כי דואגים מפני שרואים שאינן מחדשים "חידושים" מתוך לימודם, ולכן אין להם חשק. אבל טעות בידם כי עצם קניית החומר הנלמד נחשב לחידוש. כך הביאו בשם הגר"ח ולוז'ין "ענין חידושי תורה נקרא כל מה שלומד יותר ומתבררים הדברים ומחוורים אצלו, וכשמרבה לחזור נתבאר בזה טעמים ופירושים שנתחדשו, וזה אצלו 'חידושי תורה” ‘ ("כתר ראש", ס"ק נ"ו; שאלתות, ס"ק ע"ד).

 

הוסיף על כך הגרי"י קניבסקי ("חיי עולם", פרק י"ב): "כמה פעמים מזדמן אשר תלמיד צעיר נכנס לישיבה גדולה ולומד ב' וג' שנים בהתמדה וחשק ושוב אח"כ בא "משבר" ומתחיל רפיון מדברי תורה וניכר בו סימני דכאון ויאוש, ונדמה לו שאינו רואה סימן ברכה בלימודו… וכל זה מדרכי היצר להדיחו מתורת ה'. ובאמת כל תלמיד כפי מה שלמד הצליח הרבה. כי כל דף גמרא שלמד וידע הוא קנין והצלחה, כל תוספות שהבין הוא קנין והצלחה. ואם יתמיד בלימודו יתקיים בו 'וקובץ על יד ירבה' וסוף סוף תהיה תורתו מכרזת עליו… וכן כתב המאירי "כי כמה אנשים ראינו קשים בלימודם בתחילתם, ומצליחים בסופם"… ובעוה"ב אינו זוכה לשלימות התורה מי "שידע" הרבה אלא מי "שיגע" הרבה כפי ערכו, וכמ"ש בספר חסידים (סי' תתשס"ד) עיי"ש עוד דברי חיזוק שכתב.

 

ויש הנמנעים מהשקידה כי "משעמם" להם לחזור על דברים שהם כבר יודעים, ואין רואים לעצמם שום תועלת מהחזרה על כך. אבל הרי על זה זירז רבי עקיבא "זמר בכל יום" (סנהדרין צט:) וביאר מהר"ל (על אבות ו', סוף משנת מ"ח דברים שהתורה נקנית בהן) "אע"ג ששנה פרקו אתמול, יחזור עליו היום וכן בכל יום… שהאדם נברא לעמל דהיינו שיוציא דיבור התורה אל הפועל, ואף כי אינו מחדש דבר… הלא אין מדריגת האדם רק שיהיה האדם בעמל ולא שיבוא (=כבר עכשיו בעוה"ז) אל התכלית שיהיה שלימותו בפועל. שאילו היה האדם שלימותו בפועל היה ראוי לומר שאם לא ילמד בכל יום חידוש לא יבוא אל התכלית… אבל אין הדבר כן… ולפיכך אמר 'זמר בכל יום' כי בדבר זה (שהוא חוזר על הישנות) יש לאדם עמל בלימוד שלו" עכ"ל.

 

קרוב לזה כתב הגר"א (משלי יז, כד) על שלש כוונות שיש לבני אדם בלימודם "טוב, ערב, מועיל". הלומד כדי שיקראו לו "רב" הוא הלומד לשם "ערב". הלומד כדי שידע כל דין לומד לשם "מועיל". אבל הלומד כדי לקיים מצוות בוראו שציוה לנו ללמוד תורתו, וטוב לו בעמלו, זהו הנקרא "טוב" והוא המעולה ביותר.

 

וכך הביאו בשם אריז"ל (תחילת "שער המצוות", דף ב') "אף גם בעסק התורה אל יחשוב שעוסק בתורה כדי שידע מה שיש בה, אלא שעוסק בה כשור לעול וכחמור למשאוי, לקיים מצות בוראו" עכ"ל.

 

ועוד כתוב בספר המאירי למשלי (ח, לד) : "השקידה, רוצה לומר התמדת הלימוד והעיון הוא בכלל קבלת התורה, כי שאר המלאכות אין החלק מהן תלוי בחלק האחר. שאם הוא עושה מלאכה הראויה לעשרה ימים, הנה בראשון נשלמה עשירית המלאכה, ואם יבטל קצת זמן, מכל מקום כל אשר ישוב עליה ימצא העשירית עשוי, לא יצטרך לחזור. אבל התורה, אם יפסיק בה ויבטל זמן, הכל נשכח. (ירושלמי בסוף ברכות, התורה אומרת "אם תעזבני יום , יומיים אעזבך"). וכן שאם תייעד זמן בלימוד החכמה (למשל:)… עשר שנים, לא תחשוב שחלק העשירי ממנה ילמד בשנה הראשונה. אבל בראשונה ישיג מעט ובשניה כפלים, וכל שיתעסק בה תקל הבנתו וימצא לפניו נתיב החכמה דרך סלולה, ויפה לו (אז) שעה אחת מאורך זמן בהתחלה. ומתוך כך כל אשר ימעט בשקידה יפסיד מה שאין בו שיעור ומה שאינו ניתן להשבון" עכ"ל.

 

וכל מזלזל בשקידת הלימוד, ואפילו לזמן קצוב ומסוים בלבד, הוא הפסד שאי אפשר לתקן. נתרגם ללשון הקודש מהמובא במדרש קהלת (א', פסוק מעוות לא יוכל לתקון) "משאדם מעוות עצמו מדברי תורה אינו יכול לתקן, ומשאדם מחסר עצמו מדברי תורה אינו יכול להמנות. כי הא דר' יהודה ור' אלעזר היו לומדים יחד. נשא ר' יהודה אשה (ונהג עמה ז' ימי שבע ברכות) הקדים אותו ר' אלעזר באותם שבעת ימים של המשתאות. עברו כמה שנים שניסה ר' יהודה להגיע לחכמת ר' אלעזר, ולא הספיק. זהו חסרון לא יוכל להמנות" עכ"ל. זה מפליא. ודאי ששניהם למדו בכל המרץ ובמלוא יכולתם. אעפ"כ שבעת ימים שהפסיק גרמו לו נזק רב.

 

וכן כתב המשנה ברורה (סי' תקמ"ה ס"ק מ"ז) מדוע מותר לכתוב בחול המועד דברי תורה שהאדם מחדש "כיון שבכל עת ורגע מוטל על האדם לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו, אין שייך לומר ימתין עד אחר יו"ט ואז יכתוב החידוש, דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש חידושים אחרים. ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד בתוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר (צ"ל ולהיזכר) מה שחידש מכבר וזה יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה, ואין לך דבר האבד גדול מזה" עכ"ל.

© 2019 by MZC.  פותח ועוצב על ידי מזח אפליקציות |  Tel: 074-701-37-22

לסיורים: 054-817-5073