בס"ד

 

 

. נגב – נבטים,עבדת ,שדה בוקר

 

 

 

 

מבוא: הנבטים

רוב החומר על עם זה נמצא באנגלית. אין כמעט מידע היסטורי על הנבטים, לנו כיהודים יש מקורות רבים על דתנו אאבל הנבטים לא כתבו את שלהם. מה שיש לנו זה מה שכתבו עליהם שכניהם ובאלו יש הרבה אי דיוקים. אנחנו מסתמכים הרבה על הארכיאולוגיה ומזה יש הרבה.

מי הם הנבטים? יש בזה כל מיני שינויים במחקר. אנחנו שומעים אצל ההיסטוריונים לראשונה במאה ה-4 לפנה"ס בעררך בתקופת אלכסנדר מוקדון. מאיפה הם התחילו? האם אפשר למצוא אותם במקרא? אפשר לטעון שזה לא בקונצנזוס כי מדובר בבני נביות  אחי קידר שהוא היה בנו הבכור של ישמעאל. אפילו אצל פליניוס הזקן (natural histories) הם מוזכרים ביחד בני קידר. מדוע איננו מסוגלים לומר זו בוודאות? זו בגלל האות טי"ת. המומחים לכתובות נבטים טוענים שהכתובת הקדומה ביותר נקראת נבטים בטי"ת ולא בתי"ו אך כידוע הן אותיות שמתחלפות.

פליניוס ההיסטוריון, היה חלק מהכוחות המקדונים והוא זה שמזכיר אותם לראשונה. הוא מציין דבר שהיה מקובל עד היום במחקר שהם היו עם שלא שתו יין ולא בנו בתים וזה היה חמור מאוד. היסטוריונים שקראו את זה מבינים שמדובר בתופעה של כתיבה היסטורית של "הברברי האציל". התייחסו אליהם בתור בדואים לכל דבר ופתאום במאה הראשונה ואפילו לפני כן אנחנו מוצאים תרבות מיושבת עם קרמיקה הכי מפותחת בעולם. זה לא מסתבר ואנחנו יודעים היום שהם היו מיושבים עוד לפני כן ויש עליהם השפעה גדולה מהאדומים. האדומים עצמם עוברים במהלך סוף ימי בית ראשון מאזור עבר הירדן לכיוון הנגב ומשם גם ליהודה.

הנבטים ראשיתם בשבט ערבי גדול שחי במרחב כמו הרבה שבטים ערביים שחיו באזור. כנוודים הם עסקו במסחר ורעיית צאן. אותו שבט נבטי שחי גם בעבר הירדן, (ערב הסעודית של היום), הצליח בשלב מסוים להתפתח לכיוון של סחר שונה משבטים אחרים. הם סגלו לעצמם יכולת לגמוע מרחקים אדירים בשיירות גדולות של גמלים. כסוחרי שיירות הם העבירו סחורות מנקודת המוצא במפרץ הפרסי או בדרום ערב אל נמלי משלוח בחוף הדרומי של הים התיכון: עזה, רפיח, אשקלון, ואפילו צפונה יותר, קיסריה. הם סחרו בעיקר בתבלינים, בשמים ומוצרים יקרי ערך, שהגיעו דרך הים מהמזרח הרחוק דרך המפרץ הפרסי. הדרך בה עברו חצתה את כל רכסי הר הנגב בניגוד להגיון מבחינה טופוגרפית אך מאוד רווחית מבחינה כלכלית. הנבטים רצו להביא לאירופה (בתק' הרומית) את אותם המוצרים שהיו יקרי ערך וחסרים באימפריה, כמו: בשמים, תבלינים, אריגים ועוד. (הצורך ב-"מור" התפתח כתוצאה מהתחלת השימוש הנרחב בבתי מרחץ, והצורך לנקות את הגוף)

בשלב הקדום במאה ה-4 לפנה''ס עד המאה ה-1 לפנה''ס – הם צוברים עושר רב, מכספים הנגרעים מן האימפריה הרומית (בעקבות מסחר חד-צדדי). יש להם שושלת מלכים, דת, מטבעות, כלכלה עצמאית, צבא. הטריטוריה שלהם לא מוגדרת בדיוק כיוון שהם נוודים, אך יש להם עיר בירה – פטרה. הם יוצרים לאורך דרכי השיירות, תחנות דרך שנותנות להם שירותים ומאפשרות להם לחצות את המדבר. במאה ה-1 לפנה"ס עולה הביקוש לבשמים אך מצד שני כולם קופצים על זה כולל שליחת ספינות להודו ועד תאילנד. יש גם דרכים לכיוון פרס וגם דרך המשי לסין. הנבטים שרואים שיש תחרות ,מתחילים לייצר בשמים בעצמם בתוך פטרה. אין לזה עדות כתובה אבל יש עדות ארכיאולוגית, אנחנו מוצאים הרבה קנקנים מסוג מסוים. הם הפכו מ-"נהגי משאיות" ליצרנים. בתקופה זו אנחנו רואים את ההתפתחות הגדולה בפטרה. זו תרבות משגשגת משום שהרווח של היצרנים הוא הרבה יותר גדול מאשר רק של מעבירי סחורה. המלך הנבטי באותה תקופה הוא "חרתת" ששלט מ- 9 לפנה"ס עד 40 לספירה. בתקופתו הפיתוח הגדול. יש להם עצמאות עד 106 לספירה אז הם נכללים בפרובינקיה ערבייה של הרומים.

הרומים לוטשים את עיניהם לעושר הנבטי ומנסים להשתלט עליהם בכוח. זה בא לידי ביטוי בביצוע מסעי מלחמה לעיתים בעזרתם של בני ברית אלו ואחרים. כל המסעות הללו נכשלו בשל תנאי המדבר. הנבטים הכירו היטב את אורחות המדבר ואילו הצבא הרומי התקשה להסתגל לחיי המדבר וכל פעם חזר מבלי יכולת להתמודד עם התנאים המדבריים הקשים.

לבסוף החליטו הרומאים לחסום לנבטים את נתיבי המסחר ע''י השתלטות על נמלי השילוח שלאורך חוף הים התיכון. אך אז פסקו הסחורות להגיע ונוצרה בעיה של שיווק. הרומאים לא הצליחו ל-''ספק את הסחורה''. שני הצדדים הבינו שהם לא יכולים להכניע אחד את השני, וחייבים להגיע להסכם של שיתוף פעולה, מתוך אינטרס משותף (וכל זאת על רקע המרד שפרץ ביהודה). הם מגיעים להסכם שמסדיר ביניהם את נושא הסחר. הנבטים מספחים עצמם לאימפריה הרומית. פטרה הופכת לבירת המחוז הערבי. מתחילה תקופה חדשה בחיי הנבטים, בה מתחיל  תהליך איטי של השתלטות הרומאים על הסחר הנבטי, והפיכתם לעם ''מיושב''.

במאה ה-3 לספירה פורץ משבר כלכלי עולמי. עד אז הייתה רמת חיים גבוהה בעולם בגלל ה-"פקס רומנה". המשבר קרה בגלל אינפלציה שגוברת. הכסף מאבד מערכו במאה ה-3 עד כדי כך שאנשים חוזרים לסחר חליפין במקום כסף ובנוסף יש בעיה של מגפות שמגיעות בעיקר מהמזרח הרחוק. יש אירוע שכנראה קשור למגפה שפוגע בפטרה ובאתרים אחרים של הנבטים. אנחנו רואים שפטרה היא מהערים הראשונות שמפסיקות ליצר מטבעות עירוניים. כל זה גורם לאי יציבות בשלטון (הרבה חילוף קיסרים). במקביל, בתחילת המאה ה- 3 לספירה יש שלטון חדש בפרס של ה- "ססנים" ויש להם דת חדשה ומאוד אגרסיבית וזה מאיים על הרומאים. בסביבות שנת 234 הצבא הרומי פשוט נעלם לכמה עשורים. אחרי ההפסקה הזו יש חזרה בגדול של הרומאים. באותה תקופה הקיסר הוא דיוקליטיאנוס שמנסה לחזק את רומא מחדש (והוא זה שמחלק את האיפריה ולזרח ומערב ). אחריו שולט קונסטנטינוס שמעביר את הבירה לביזאנטיון שנקראת על שמו , קונסטנטינופוליס.

העברת הבירה הרומית למזרח מחזקת את קשרי האימפריה עם הפרובינקיות המזרחיות כולל פרובינקיה ערביה של הנבטים.

כל זה מכניס יציבות לעוד כ-200 שנה אבל רמת החיים לא חוזרת למה שהיה לפני כן. הביקוש לבשמים ירד. לכן הם פנו לחקלאות ובעיקר ליין.

בשלב המאוחר של קיומם מהמאה ה-1 לפנה''ס עד למאה ה-7 לספירה – הנבטים עוזבים את המסחר והופכים להיות חקלאים.

הנבטים כעם נוודים חיו על עקרונות מקודשים, כמו: לא לטעת עצים, לא לשתות יין, לא לבנות בית ולא לזרוע זרע.  אך מאז שהתחברו לרומאים השתנתה תפיסת עולמם, כחלק מן האימפריה הם עוזבים את כל העקרונות המקודשים הללו בהשפעת הרומאים. תחנות המסחר שבהר הנגב הפכו ליישובי קבע: ממשית, שבטה, חלוצה, עובדת, ניצנה ועוד.

במקום מדברי שאף פעם לא היה מיושב בשל בעיות קשות של מים וקרקע לא ראויה לחקלאות ואקלים קשה, מוקמים ישובים חקלאיים, שבתק' הביזנטית מגיעים לשיא השכלול. הרומאים שהשתלטו על המסחר שהיה מקור פרנסתם של הנבטים הפכו את החקלאות למקור פרנסה חלופי. הם מביאים ליישובי הנבטים טכנולוגיות חדשות כדי להתגבר על הקשיים: חפירת בארות, חסימת ערוצים והטית מים. הנבטים מצידם הוסיפו לטכנולוגיות הרומיות את הידע שלהם בתחום של אגירה ואיסוף מי נגר. השילוב הזה מביא לפתרון בעיית המים ומאפשר לנבטים לעסוק בחקלאות מדהימה בהיקפה ובאיכותה.

יישובי הקבע עוברים תהליך אורבאני מדהים (בחלוצה, למשל, גרו עשרות אלפים נבטים והיה תיאטרון, אוניברסיטה ועוד).  ובתקופה הביזנטית, כאשר קונסטנטינוס

הופך את הנצרות לדת רשמית של האימפריה, גם תושבי הר-הנגב, ביניהם הנבטים, מתנצרים. האזור הופך למקום חקלאי פורה ועשיר, המתמחה בגידול גפנים ליין, וזיתים להפקת שמן.

לסיכום- בפרק זמן של כ-1,000 הופכים הנבטים מנוודים לחקלאים, מפגאנים לנוצרים. הם נטמעים בתוך הנוצרים הרומיים ועם הכיבוש הערבי הם נעלמים מעל הבמה. הם הופכים לתופעה חריגה בכל ההיסטוריה של המרחב. יתכן שהיעלמותם נעוצה בעובדה שעם הכיבוש הערבי ''נשבר מטה לחמם'' שהיה מבוסס על תעשיית היין. הערבים לא קנו מהם יין כיוון שלערבים אסור לשתות יין. הכיבוש הערבי בהר הנגב היה הדרגתי ולכן אין שרידים של הרס. (עובדת חרבה פעמיים ברעידת אדמה), המוסלמים לא הגיעו לשבטה ולעובדת.

איננו יודעים הרבה על דתם. האל הגדול שלהם נקרא "דוּשָׁאָרָה" (זו מילה ארמית) משמעותו = הוא מן שעיר (אדום). שמו של האל הראשי של אדום קוס Qos, זאת אומרת שהאל הנבטים הוא אל אדומי. מתוך ממצאים נבטים אנחנו רואים שהם עבדו את האל הזה, במיוחד מתוך שמות שם אנשים שכוללים את שם האל, לדוגמה: האל – קוסגבר.

עוד דבר שאנו יודעים מהרודוטוס שמספר על "הערבים" שיש להם רק שני אלים (אל ואלה). אנחנו יודעים שלנבטים יש אל גדול קוס ויש להם אלה (עוּזָה) שמתאימה לכל העמים באזור. בהשפעת העמים הקלאסיים יש להם ריבוי אלים. האלה עוזה עוד מוזכרת בקוראן ולא פעם אחת. היא מוזכרת בתור אחת מהאלות שהן בנות אללה – עוזה, אַלְלת, ומְנָת. יתכן ומדובר בריבוי של אותה אלה שמתפתחות עד התקופה האסלאמית.

לנבטים היה צבא שהיה מספיק חזק כדי להביס פעמיים את היוונים. הנבטים שולטים כאן כבר בחצי של האלף הראשון לפני הספירה אך הם לא מתיישבים כאן באופן קבוע אלא באופן עונתי. יש כאן הרבה קרמיקה מהתקופה ההלניסטית אבל לא נמצאו שרידי בניה אלא רק אתרי חניה באותה תקופה. היום מדברים על דרך הבשמים – מויית א-וון (לשעבר חשבו שזה מואה) היה האתר הראשון בו התיישבות. הדרך המקורית הייתה דרב-אל סולטן שהיא דרך קדומה עוד מתק' הברזל.

עבדת – נקראת ע"ש אחד ממלכי הנבטים – הם חשבו שהוא נקבר כאן והפך לאל. כנראה שהוא בכלל קבור בפטרה אבל זה תוספת של אל נבטי בשם זה – ביוונית הוא נקרא עבודוס. במאה ה-6 לספירה "עבדת" הוא שם של משפחה חשובה באזור פטרה וכן "דושארוס" – הם המשיכו לשמור על שם האל גם כשהיו כבר נוצרים.

יש כאן פער של כמה שנים באתרים הנבטיים – בעבר חשבו שזה בגלל הכיבוש של אלכסנדר ינאי את עזה, ב- 69 לפנה"ס אבל כנראה שהכיבוש היה אפילו עד כאן. הוא כנראה חשב שהשליטה על הנמל תאפשר לו להשתלט על המסחר הנבטי. אך הנבטים מתחכמים ומעבירים את נמל המוצא שלהם ל ''אל עריש'' – רימו קורורה,  ואח''כ לדלתא של הנילוס – פלוסיון, עיר שהייתה אז בשיא פריחתה וכיום איננה קימת. משם יצא השיווק הנבטי לאירופה. כך נכשל המאבק של החשמונאים בנבטים.

הורדוס היה פיקח יותר, הבין שאין תועלת במלחמה ושיתוף פעולה יהיה יעיל יותר. הוא מתחיל להעניק לנבטים שירותי מסחר.

אם כן יש לומר שהמלחמה של יהודה בנבטים היתה לכל המאוחר  עד 66 לפנה"ס שהיו חילופי שטחים בגלל בא הרומים, הורקנוס החזיר את השטחים בתמורה לתמיכה בו, נגד אחיו אריסטובלוס . בעצם יוצא מזה שהיהודים הם היחידים הצליחו לכבוש את הנבטים.

החשמונאים בנו מצדים על הדרכים כאן ואפילו ניסו והצליחו לתקוף אותם במואב והנבטים נאלצים להתרחק מהאזור הזה ולכן הם מעבירים את המסחר לכיוון דמשק או דרומה דרך ים סוף. כשהם חוזרים ,לאחר עזיבת החשמונאים, הם מבינים שהם צריכים לבנות כאן התיישבות, כדי להחזיק מעמד והם מתחילים מהמקומות שבהם הם היו לפני כן.

מהמקורות האשוריים אנחנו לומדים על מלכים ומלכות אצל הערבים וכנראה שגם לנבטים היו מלכים בשלב זה. מלך נבטי מופיע לראשונה בפפירוס מהמאה ה-3 לפנה"ס, שמזכיר מלך נבטי ואת חייליו הערבים.

בדת הנבטית במקור אין פסלים בעבודת האל וזה מזכיר את בני אברהם אבל אח"כ יש הרבה פסלים.

               

עבדת

במרכז המבקרים יש תצוגה של בשמים שהיו במסחר הנבטי,

כלים ששימשו אותם בתקופות שונות, כולל החקלאיות. מפת

הדרכים מחצי האי ערב עד לעזה.

(באמע הדרך לעליה). למטה אפשר לראות את שטחי המחקר

של "החלקאות הנבטית" אך צריך לזכור שהחקלאות התחילה

רק בתקופה הביזנטית בידי צאצאיהם במאה ה-3 לספירה.

כאן יורדת כמות של 80-100 מ"מ בשנה, יש כאן שיטה של

 

 

 

איגום מי נגר. לא מדובר דווקא על שיטפונות כי הם לא

קבועים אך יש תעלות שמזרימות מים לכל תא שטח והם

מוסיפות הרבה מים.

הקבר הרומי  - הקבר הזה זוהה לפני כמאה שנה כקבר עבדת

המלך, כל מה שרואים בחוץ הוא משוחזר עקב הקריסה באחת

מרעידות האדמה. הבדואים קראו לזה "חדר האוצרות" שכנראה

הם מצאו כאן. כשאברהם נגב הגיע לכאן לא נשאר כאן שום

דבר, אפילו לא עצמות. אפשר לראות על המשקוף ציור של

מזבח עם קרניים שזה עיטור נפוץ באותה תקופה עם שמש

וירח ושני עמודים.

יש כאן כתובות עם תאריכים – בערך 240 לס' – יש כאן רק

שמות נשים. אברהם נגב הציע שמדובר בקבר של הכוהנות של אפרוטידה היא "עוזה הנבטית"  שהיה למעלה. אין שיטתיות בקבורה הנבטית ויש הרבה סיגנונות. הנשים בעבדת נקברו עם תכשיטיהן וזה מה שמשך את שודדי הקברים.

 

העיר הקדומה  

* יש נתיב מיוחד לנכים אל תוך העיר.

כאן רואים מגדל (החוקר אלואיס מוסיל כמעט מת כשנפל מהמגדל). והשני בתוך העיר עצמה, מגדלי "התאומים" האלו שרק אחד מהם נחפר- יודעים שהוא נבנה בימי "הפרובינקיה ערביה" כי יש כתובת ולכן תיארכו את הבנייה ל-293/4 לספירה. אפשר לראות בקירות את הנזק של רעידות האדמה. רוב המגדל שרד את שתי רעידות האדמה. אפשר לראות כאן קשת הקלה (כמו שיש בבית המרחץ למעלה). הרומים לא המציאו את הקשת ולא את הקמרון אך הם הראשונים שהשתמשו בטכנולוגית הקשת במפתחים הגדולים ובשימוש המאסיבי. הקשת, מבחינה פיסית מאפשרת יצירת חללים גדולים לא הפרעה כלומר ללא הגבלה ע"י העמודים. בחלל בסדר גודל כמו זה בו אנו נמצאים היה צורך ''לשתול''  עמודים. הקשת לעומת זאת מאפשרת בנית חללים גדולים שמחזיקים יפה את התקרה מבלי לתמוך אותה עם עמודי תווך. הרומאים השתמשו בעמודים רק לפאר והדר.

הבנאי הובא מפטרה ששם יש ניסיון של בניה במקומות שיש חשש לרעידות אדמה.

בתקופה הרומית לא בונים חומות אבל בונים מגדלי שמירה. אח"כ אומנם בנו כאן חומה אבל זה מאוחר יותר. המגדלים שולטים על דרך הבשמים וגם על כביש 40 שהוא דרך עתיקה וגם על דרכים נוספות. כבר כשהנבטים בחרו את מקומות ההתיישבות במאה ש-3 לפנה"ס הם בחרו מקומות גבוהים וליד מקורות מים. [יש תצפית נוספת בקצה החומה שממנה אפשר לראות את המחנה הרומי. ]

העיר נעה מערבה אחרי כל רעש, והשתמשו באבנים שנפלו לבניה מחדש.

 

החפירות "חדשות" (של טלי)

אפשר לראות גרעין של בית מגורים בן שתי קומות, מהמאה ה- 2 עד תחילת ה- 3. מצאו מזווה עם כל הכלים שנעזבו כמו שהם. מישהו פשוט נטש. ב  -"מויאת עווד" נמצא בנין שלם כזה שננטש וגם שם אף אחד לא חזר להשתמש בבית. כאן מישהו חזר אבל כיסו את החדרים בעפר לפני שבנו מחדש. גם במקומות אחרים זה קרה.

הבתים ליד המגדל השני הם כנראה בתי משפות החיילים הרומים (כי בשלב הזה כבר היה מותר להם להתחתן). הם היו קשורים כנראה לבסיס בב"ש וגם ללגיון ה-10 באיילה (עקבה). נמצאה כאן גם הכתובת הנבטית המאוחרת ביותר בארץ. הכתובת – דיו שחור ע"ג טיח בחדר אחד שמדבר על הטייח "גָדיוׂ" (גְדִי), הוא הושלם משדושארה, ונזכר גם אדוננו מסינגוגה (הכתב הוא עברית "שלנו").

 

המחנה הרומי

החפירות במקום החלו בשנת 1999 ונמשכו כ- 8-9 חודשים בסיוע של כ- 120 פועלים.

הגודל הוא של קוהורטה שבאותה תקופה מדובר 300-400 חדרים ואורוות, כ- 100 X 100 מ'. בפינות היו מגדלי שמירה וכך באמצע הצלעות, לפי השרידים בחדרים מניחים שהייתה מרפסת שמירה מוגבהת, מעץ, מסביב למחנה ועליה סבבו החיילים.

על אבני המיל שנמצאו כאן ובנגב אין חריתות אלא כתובות בצבע שקשה לקרוא אך אלה המעט שנמצאו דרומה יותר מוכיחות שהן דיוקליטיאניות. יש לו מגדלי שמירה, יש חדרים לחיילים. כמעט ולא נמצאו שאריות (ארכיאולוגיות) של החיילים כי הם היו מאוד מסודרים ונקיים. בהתחלה קראו לזה המחנה הנבטי אבל ברור היום שזה מחנה רומי. ההערה היא שחיו פה כ- 460 איש.

יש לא רחוק מכאן בית חווה שבו יש את הגת קדומה ביותר בהר הנגב. מצאו בו עצם של גמל שעליה כתובה קבלה על הובלת הענבים לגת.

 

האקרופוליס

כל מה שרואים משמאל לשער (דרום) הוא קדום מלפנה"ס, ויש לו תמיכות מתקופה מאוחרת יותר. אילו מימין לשער זו תוספת ביזנטית, שנבנתה בין שתי רעידות האדמה (הסנדוויץ'). החומה מקיפה אזור מקודש. בתוך המתחם יש כמה מקדשים, לפחות שנים.

בתוך המצודה הביזנטית. בור המים שבאמצע הוא בור קדום יותר – נבטי. יש עוד בורות כאלו בשטח הזה. המים נאספו בנגר עילי.

שרידי מקדש נבטי קטן מעבר לכנסיה שהיה מאוד מפואר עם סטוקו ופרסקו. הוא נהרס במאה ה- 5. קיר התמך נבנה על חלקו אבל חלקו חשוף ויתכן שיפתח לציבור.

היו כאן שלושה מקדשים שהגדול מתוכם הוא של "עבדת" וכעת מתחילים לעבוד על שיקום. הכנסיות שנבנו במאה ה-6 השתמשו באבנים של המקדשים. בתקופה הביזנטית עבדת וממשית לא על הדרך הראשית (שהייתה דרך הצליינים להר סיני) ולכן הכנסיות כאן לא היו יפות מפותחות. יש כאן מעט שימוש בשיש. יש רק אפסיס אחד, לעומת מקומות האחרים שהיו על הדרך ועשירים יותר ובהם היו שלשה. יש בכנסיה שתי כתובות על אנשים שמתו ונקברו כאן אך א. נגב הוציא אותם. יש מצבה גם של אדם מ- 542 שמת במגפה של יוסטיניאנוס.

מקדש עבדת – פילוס סלע הרצפה זה סימן מובהק של נבטים. יש הגבהה של שאר שטח הרצפה על גבי קשתות כמו בהר הבית וזה מאותם שנים. עד לאחרונה לא ידעו מה הייתה תוכנית המקדש אבל מצאו מקבילה, בירדן. יש בור מים קטן ליד הכניסה למקדש. יש אולי אפשרות להבין שבדת הנבטית היו מקריבים קורבנות אדם.

מבנה האבן שהיה המקדש, בנוי בצורה איכותית בגודל ובסיתות. המקדשים הנבטיים היו פתוחים אל הנוף. במתחם המקודש רואים מספר מתקנים ששמשו כנראה כמזבח נסכים. על הכתלים של המזבח נמצאה כתובת נבטית המעידה על קיומו של המקדש מסוף המאה ה-1 לפנה''ס.  לנבטים הייתה שפה שמית שהכילה הרבה מרכיבים של השפה העברית הקדומה. הכתב דמה לכתב העברי הקדום. הוא נכתב מימין לשמאל, אותיות נפרדות וההיגוי דומה.

בתקופה הביזנטית עשו בפטיסטריום (אגן הטבלה) באזור בו כנראה היה קודש הקודשים של המקדש.

בכנסיות אפשר לראות פריטים של הכנסיות בשימוש משני. חלק מהממצאים נמצאו במקום אחר אך א. נגב שם אותם בכנסה למרות שזה לא מתאים.

 

 

 

 

המקדש הרומי

מרפסת התצפית -  זהו מבנה של מקדש רומי שהיווה את שלב הביניים בין המקדש הנבטי לכנסיה הרומית-ביזנטית. יש בו כותרות נבטיות. למרות שהכירו כבר את אדריכלות הקשתות עדין השתמשו כאן בעמודים וקורות – אדריכלות יוונית-הלניסטית טיפוסית. על המשקוף העליון – טבולה אנסטה – טבלת אוזניים ובתוכה כתובת מטושטשת המתוארכת ל-230 לספירה. הפרטים הארכיטקטוניים כאן נלקחו מהמקדש הנבטי (בעיקר הכותרות). חלקים מכאן הועברו יותר מאוחר לכנסיה הביזנטית.

תצפית לכיוון מערב - רואים על צלע ההר בורות מים על הר ערקוב, רמת מטרד (שדה התעופה הצבאי), הר הנגב המקראי (הר שעיר – לשיטתו של גוברין). החורים השחורים הם בורות לניקוז. בפינת המקדש עומד אגן הטבילה - בפיסטריום, צופה אל הנוף היפה. האגן מעוצב בצורת צלב ושימש להטבלת מבוגרים ותינוקות. מעיד על תהליך ההתנצרות של תושבי הנגב (כמו בממשית).

סיפור: בזמן בניית הכנסיות, הבדואים פלשו למנזר ע"י סנטה קטרינה וחטפו שני בחורים ורצו להקריבם לעוזה (לוציפר בשפתם), בשעות הבוקר . כאשר חגגו בלילה והיו שיכורים, אחד הצליח לברוח והם נרדמו ולא הצליחו להתעורר בשעה הנכונה להקרבת הבחור שנשאר, לבסוף פדה אותו אדם משיבטה – הסיפור מקורו במצרים.

 

עיר המערות הביזנטית

במדרונות המערביים של עובדת בתק' הביזנטית נחצבו מאות מערות ששימשו כבתי מגורים ולאכסון התוצרת החקלאית. למערה יכולת בידוד טובה מאוד. היא שומרת על קרירות כשבחוץ חם מאוד, ועם קצת חימום היא אוגרת חום, כשקר בחוץ.

המערה הייתה מורכבת משני חלקים: חלק בנוי וחלק חצוב בסלע. היא כללה בתוכה מכלאה, מחסן, יקב. המערות נחצבו בארבע מדרגות הבנויות אחד על השני במפלסים. ברעידת האדמה שפקדה את האזור בשנת 620 התמוטטו גושי הסלע העצומים.

הישובים הנבטיים ניזוקו קשה מפני שהם קרובים לאזור הרעש שהוא השבר הסורי-אפריקאי. העיר הביזנטית יושבת על מרקם סלעי ולכן נפגעה עוד יותר קשה.

הבית הביזנטי המשוחזר - בתקרה מתקן של נברשת שעוצב בצורת צלב, על הקירות  נחצבו גומחות פגאניות להניח פסלונים או נרות לפולחן. בפינות ראשי שוורים המעטרים את החלל. הקירות מטויחים באזורים מסוימים בצבע אדום לקישוט.

בחלל הפנימי של המערה ישנו חדר ששימש ליקב. הוא נסגר עם דלת כדי לשמור על טמפ' קבועה. כאן אפשרו לתירוש לתסוס עד שהפך ליין. בחדר הימני אמבטיות גדולות שבו שהה התירוש כדי לספוג את המגע עם אבן הגיר, כדי להביא את היין למצב של צלילות. לאחר שהות באמבטיות העבירו את היין לקנקנים גדולים ובשלב הסופי לקנקנים קטנים ומאורכים עם בסיסים מחודדים. הקנקנים הקטנים נפקקו בצורה הרמטית.

 

 

 

 

 

בית המרחץ –

כדי להגיע לבית המרחץ יש לרדת מן התל בנסיעה קצרה.

מבנה מהתק' הביזנטית, המאה ה-4 לספירה הוא נחשב לבית מרחץ השמור ביותר בארץ מהתק' הביזנטית, יש מקומות מסוימים בהם השתמרו הקירות עד לגובה התקרה.

ליד בית המרחץ נמצאת באר עמוקה מאוד (40 מ') ששימשה מקור מים לבית המרחץ. היא הגיעה עד למי התהום. המים מליחים ואינם ראויים לשתיה (כנ''ל מעין עין עובדת). הבאר שוקמה בתקופה המנדטורית במסגרת שיקום הבארות בנגב במטרה למנוע מהבדואים את הצורך לנדוד צפונה בתקופות היובש.

המים נשאבו מן הבאר אל בריכה ומשם הובלו אל בית המרחץ דרך אמת מים בגרביטציה.

החדר הקר היה חצר פתוחה. בחדר הפושר יש קמרון היוצר חלל שלם ללא עמודים באמצע. רואים את הפתח  דרכו נכנס האוויר החם והאדים שהוזרמו,ומהתנור שהוסק בעצים, מתחת לרצפה ובתוך צינורות חרס הצמודים לקירות.

החדר החם בעל תקרת כיפה הבנויה מ-4 קמרונות. רואים מעין אמבטיה קרה. הרצפה ''צפה'' ע''ג עמודים ופתחים שהזרימו את האוויר והאדים החמים פנימה.

פתחי האוורור אפשרו לאוויר הקר לצאת החוצה ואמבטיית המים הקרים נועדה לצינון הגוף. קירות החדר מאוד עבים כדי לשמור על החום. הכיפה הייתה סגורה לחלוטין (הפתח נפתח בימינו כדי להחדיר אור פנימה). באותה תקופה האירו את המקום בעזרת נרות שמן. בית המרחץ שימש את השיירות.

 

בור חווארים

בור מים נבטי (מאגורה) הנקרא בור חווארים (מוכר גם

בשם בור מחיה או חורבת אגד). נמצא מעל לערוץ נחל

חווארים. הוא חצוב בסלע קירטון בצורת ריבוע שצלעו 10 מ',

עומקו 5 מ' ו-15 מדרגות-אבן יורדות אליו. במרכזו עמוד

אבן מרובע התומך את התקרה שחלקה התמוטט. בחלקו

העליון של העמוד צורת פרסה חצובה – סמל לפולחן אלוהי-פגאני-נבטי. הבור נסתם בחלקו ע''י סחף. על קירות הבור סימני חציבה, ובפינתו הדרומית-מזרחית חצובות בסלע מספר גומחות ששימשו להנחת חפצים הקשורים לפולחן כמו: פסלי אל נרות וכד'.

בכמה מקומות בקיר יש שרידי טיח.  על פני קירותיו גדל שרך ''שערות שולמית''. משני עבריו יש תעלות לאיסוף המים היורדים מן המדרון.

לידו גדלים שיחים גדולים של זוגן השיח, כמה שיחי לוענית מצויה ושיח אחד של רותם.

הבור תפקד עוד קודם לתקופה הרומית.

יש שנים בהן מתמלא הבור מים אך משאיר את המים זמן קצר בלבד משום שטיח הבור התבלה במשך השנים, והמים בורחים דרך הקיר. הבור הינו מאגורה. (מאגורה - כל בור החצוב בסלע כך שחלקו העליון מקורה).

 

 

 

 

 

 

                                                                                                                                

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מדרשת שדה בוקר –

המדרשה הוקמה ב- 1963, כ- 50 קילומטר דרומית לבאר-שבע, על-פי המייסדים: ברוח חזונו של דוד בן-גוריון, מי שהיה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. היא נועדה, עם הקמתה, להיות קריה לחינוך ולמדע.
ב- 30 השנים האחרונות עברו את המדרשה מאות חוקרים, אנשי צוות, מחנכים ועובדים.
כיום גרים בה כ- 500 איש.


מערכת החינוך במקום כוללת את המוסדות הבאים:

 

בית-הספר התיכון לחינוך סביבתי

לומדים בו כ- 260 תלמידים מכל רחבי הארץ. זהו תיכון עיוני, הכולל פנימיה, והוא משלב שיטות הוראה בין-תחומיות, וקולט בוגרי כיתות ח' ו-ט'.

בית-ספר שדה על-שם נחמה ויהושע כהן

זהו אחד משני בתי-ספר ראשונים שהוקמו בארץ. (בית-ספר שדה עין-גדי היה ראשון בתי-הספר). הוא משמש מרכז הדרכה ולימודי שדה בנושאים הקשורים לנגב ולמדבר: גיאולוגיה, גיאוגרפיה, בוטניקה וזואולוגיה מדברית, התיישבות קדומה, התיישבות חדשה. דגש מיוחד שׂם בית-הספר על נושאים אקולוגיים, ומקיים במקביל פעילות עניפה בתחום שמירת הטבע ואיכות הסביבה.

בית-הספר היסודי ממלכתי 'צין'

בית-ספר קהילתי קטן, כ- 180 תלמידים, המשרת את תושבי המדרשה וילדי משפחות צבא הקבע בבסיס רמון הסמוך.

היחידה לפיתוח תכניות לימודים

עוסקת בפיתוח, הוצאה לאור והפצה של תכניות לימודים בתחום החינוך הסביבתי. התכניות, המעובדות על-ידי אנשי מקצוע של המדרשה, מיושמות במוסדות החינוך המקומיים ובמוסדות חינוך ברחבי הארץ.

מרכז אזורי לתלמידים מחוננים

מטרת המרכז לטַפֵּח תלמידים מוכשרים, מעבר למסלול הלימודים הפורמלי, ולחַזֵק את הקשר בינם לאזור, מתוך מגמה לגַבֵּש מנהיגות חברתית צעירה שתגלה מעורבות ואיכפתיות לקורה באזור. כ50- תלמידים, מירוחם, דימונה, מצפה-רמון ורמת-הנגב, יחד עם עשרות נערים נוספים מהמקום, לוקחים חלק בפעילויות החינוכיות המתקיימות במרכז.

המרכז הישראלי להישרדות

פועל בשיתוף עם 'החברה להגנת הטבע'. מטרתו הקניית מיומנויות בתחום ההישרדות, החילוץ ותושיית השדה, תוך חינוך להכרת הארץ ושמירת הטבע. אוכלוסיית היעד כוללת בני נוער, חיילים, תיירות פנים וחוץ. עיקר הפעילות מתבצעת בשטח.

ספרייה מרכזית

ספרייה ייחודית ללימוד ומחקר בתחום החינוך הסביבתי. יש בה כ- 35 אלף ספרים.

בנוסף למוסדות החינוך פועלת במקום יחידת הסברה דרום של צה"ל.

הפעילות החינוכית במדרשת שדה-בוקר נשענת על שיתוף פעולה עם שני מכוני מחקר אוניברסיטאיים הקיימים במקום: המכון לחקר המדבר על-שם יעקב בלאושטיין - העוסק בחקר תופעות מדבריות, בדרכים ובאמצעים לפיתוח ויישוב הנגב; והמרכז למורשת בן-גוריון - העוסק בתיעוד, מחקר וחינוך בנושאים הקשורים לתולדות הציונות, הקמת המדינה, מורשת בן-גוריון וההתיישבות בנגב.

 

 

 

 

הצריף של דוד ופולה בן גוריון:

 

 

 

תבנית הביקור ועניינו: הנושא – ד.ב.ג. הסככה מאפשרת

לעשות הקדמה. אין צורך בעזרים, לידינו על הקיר

מצויר ציר זמן ונקודות הניתנות להרחבה. אנו מביאים

את האנשים לביתו, לארות את חפציו ואורח חייו וזה

המעיד ביותר על דמות האדם ואישיותו. כדאי להתמקד

על מה שיש לאתר להציע, ולא ללכת לפרשיות כלליות.

1886 – הולדת באוקראינה.

1906 – עלייה לארץ בשנותיו הראשונות בארץ היה

           חקלאי  ועבד בעבודה חקלאית במושבות סג'רה

           (שם היה גם שומר) ,מנחמיה וזכרון יעקב,

           בכפר סבא ובחוות כנרת. הוא הצטרף למפלגה

           הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון.

1912 – נסע לתורכיה ללמוד משפטים,

1915 - במלחמת העולם הראשונה, בזמן שבן-גוריון

           שהה בארץ, האשימו הטורקים אותו ואת חברו יצחק בן צבי בחתרנות וגירשו אותם מהארץ. השניים הגיעו

           ב-1915 לארצות הברית והמשיכו שם בפעילות ציונית, שבמסגרתה הקימו את תנועת "החלוץ". בניו יורק פגש

           בן-גוריון בפולה מונבז, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון.

1917  - לאחר היכרות קצרה, נישאו השניים בטקס אזרחי בעיר ניו-יורק.

1918 -  כאשר חזר לארץ נשארה פולה בארה"ב, בהריון. דוד השאיר לה צוואה שאם יוולד בן יקרא שמו יריב ואם בת –

            גאולה. והם יעלו לארץ וילמדו עברית.

1920 – עלייה לארץ ושינוי שמו מגרין לבן גוריון. השם נלקח משמו של עשיר מתקופת בית שני. נמנה עם מקימי ההסתדרות                       הכללית, והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה

1935 – יוצא לסיור ראשון בנגב, בדרך לפטרה ולעקבה. אז נולד אצלו החזון ליישב את הנגב. חלם לראות כאן 5 מיליון

            יהודים.  3 מליון בתעשייה, 2 מליון בחקלאות. באותה שנה מונה ליו"ר הסוכנות היהודית.

1940 – נוסע לאום-רשרש, ומעגן את חשיבות יישוב הנגב במקורות. ורואה עצמו כממשיכם.

1948 – הכרזה על מדינת ישראל ומינויו לרה"מ ושר הבטחון הראשונים. מפקד על מלחמת העצמאות, מפרק את המחתרות

            ומקים את צה"ל.

1953 – יוצא לסיור שלישי בנגב, ומתחיל קשר לשדה בוקר. בדרך חזרה מאילת לירושלים, ראה כאן 18 מתיישבים, שלחמו 

            כאן. כשחזר לירושלים כתב להם מכתב, בו הוא מביע בקשה להצטרף אליהם. אך חלק מהם התנגדו! מדוע?

            (השאלה הופנתה אלינו, לדיון).3 סיבות: 1. הוא היה אישיות פוליטית והם רצו להישאר א-פוליטית. 2. הוא היה

            כבר בן 67 והמבוגר שבהם היה בן 25, מבחינתם הוא היה, לא מועיל ואל יוכל לעזור בעבודות הפיזיות. 3. ביטחוני

             – יהיו לו שומרי ראש, שרק יאכלו ולא יעבדו בשביל הקיבוץ. אבל בסוף הדיון הוא התקבל – בהצבעה. לאחר חצי

            שנה הוא מתפטר מהכנסת ועובר לקיבוץ. הוא רצה שיווין, ורצה לעבוד בשדה, המשמר שלו לא הסכים והוא עבר

            לדיר ועבד שם עד שנתפס גבו. ואז עבר לתחנה המטאורולוגית.

1954- מתפוצצת פרשת לבון (5 מרגלים במצרים – עסק הביש)והוא נקרא לחזור לכנסת כשר הביטחון, במקום פנחס לבון,

          שהושעה. לאחר הבחירות הוא נבחר שוב לרוה"מ  למשך 8 שנים בהם גר בת"א, ולקיבוץ הגיע בפסח ורה"ש.

1963 – פרש סופית מהכנסת וחזר לקיבוץ לעוד 10 שנים, בהם אמר שמי שרוצה לראותו שיעלה אליו לנגב עד מותו.בגיל

           87. הוא נקבר במדרשה על פי צוואתו, שבה גם בקש שביתו יהיה פתוח לקהל, ע"מ להביא תיירים לנגב.

           פולה- הקדישה את חייה לטיפול בבעלה ובמשפחה, ולמדה עברית. היא לא רצתה לעבור לשדה בקר, אבל הסכימה

           בתנאי שהיא תפקח על בניית הבית והמטבח, במטבח זה היא הכינה לו את ה- קוצ' מוצ' – הדיאטטי שלו שהוא לא

           אהב אבל אכל. היה לה חדר שינה נפרד מכוון שבעלה לא ישן הרבה אבל הרבה לעבוד. היא נפטרה כ- 5 שנים לפניו

           ובהספדו לה אמר: זכרתי לך חסד נעורייך...לכתך אחרי בארץ זרועת מוקשים. בספרייתו יש 5000 ספרים ב- 9

           שפות אותן למד ע"מ לקרוא בהן בשפת המקור. למרות שהיה חילוני מאד, אהב את התנ"ך והאמין שהוא מסמך

          היסטורי חשוב לחיות על פיו. בביתו התקיים חוג לתנ"ך פעם בחודש.

 

קבר דב"ג ופולה בן גוריון:

ב- 64 הניח דב"ג את אבן הפינה למדרשה, חזונו היה לאוקספורד לילדים מגיל גן ועד מחקר ומדע. כים יש פה בי"ס שדה, מדרשה שהיא שלוחה של אונ' הנגב בב"ש שעוסקים גם במחקר וידע שיוצע מכאן לכל העולם וגם בחקר הסביבה.

בנו – עמוס סיפר כי אביו החליט על הנק' שבה תקבר פולה, המקום היה מדרון תלול, ולמחרת באו הדחפורים והכשירו את השטח, למה פה? שאל עמוס את אביו – תראה את הנוף ענה דב"ג, כאן הכול יהיה ירוק!, וכמו שנתן דוגמה בחייו כך גם במותו. הוא ציווה שיקבר פה ללא הספדים וללא מטחי כבוד, וגם הכיתוב על המצבות, פשוט, רק שם ותאריך עליה לא"י ותאריך הפטירה. מאחורי הקבר, המכון למורשת דב"ג, מכון מחקר והדרכה, ובו מיצג אורקולי על האיש ופועלו,.

© 2019 by MZC.  פותח ועוצב על ידי מזח אפליקציות |  Tel: 074-701-37-22

לסיורים: 054-817-5073