סיור בצפת

 

להלן פירוט על מתווה סיור,

למעוניינים במדריך ניתן ליצור קשר עם דודי -054-8175073

צפת-רקע, היסטוריה קדומה, היסטוריה יהודית מהתקופה העות'מאנית:

 

צפת היא עיר צעירה יחסית בתולדות ארץ ישראל. הידיעות הראשונות על צפת הן מסוף המאה ה11-, מן הימים שבהם כבשו הצלבנים את ארץ ישראל במסע הצלב הראשון (1098). בתקופה שלאחר הכיבוש הייתה צפת עיר צלבנית מבוצרת עם מצודה בראש ההר. אך ככל הידוע לא היו בה יהודים באותה תקופה.

 

בשנת 1188 כבשו המוסלמים, בפיקודו של צלאח א-דין, את צפת מידי הצלבנים. בעקבות הכיבוש המוסלמי הגיעו לצפת במאה ה-12 היהודים הראשונים והתיישבו בה.

מסמכים שנשתמרו מן המאה ה-13 מעידים על היהודים בצפת: שמואל בן-שמעון, נוסע יהודי מצרפת שסייר בארץ ישראל בשנת 1210, דיווח על קהילות קטנות של יהודים בגליל, בין השאר בצפת ובברעם. היו אלה קהילות כפריות שהתפרנסו בעיקר מגידולי חקלאות. במכתב מן המאה ה- 13 שנמצא בגניזת קהיר נזכרים יהודים מן הגליל - מצפת, מביריה, מעין זיתים, מגוש חלב ועוד.

במשך 500 השנים הראשונות לקיומה, עד למאה ה-16, הייתה צפת אחת מיישובי הגליל הקטנים - ותו לא. ואז, במאה ה-16, הפכה צפת לעיר מרכזית של ארץ ישראל כולה: מרכז מסחרי-כלכלי וגם מרכז תרבותי-רוחני. פריחה זו של העיר צפת באה בזכותם של יהודים ואנוסים, גולי ספרד, שעלו לארץ ישראל אחרי גירוש ספרד ובחרו להשתקע בצפת. לגולי ספרד - שרבים מהם היו סוחרים - הציעה צפת אפשרויות כלכליות מעניינות: בעיר הייתה תעשיית אריגים, והיא שימשה מרכז מסחרי לאזור כולו.
גם מבחינה ביטחונית שפר מצבה של צפת במאה ה-16: בשנת 1549 בנה הסולטאן הטורקי סולימאן חומה מסביב לעיר והציב עליה שמירה קבועה של חיילים.
ומה היה חסר בצפת של המאה ה-16? אפילו בתי קפה היו בה – "חנויות קהווא" שהיו פתוחות עד שעת לילה מאוחרת, עם שמירה צמודה של "נטורי דשוקא" - שומרי השוק - ששמרו על החנויות מפני שודדי הסביבה

בצפת של המאה ה-16 הייתה תעשיית בדים ובגדים שכללה בתי מלאכה לטווייה, לאריגה ולצביעה וכן בתי מלאכה לחייטות ולתפירה. האריגים והבגדים מתוצרת צפת היו סחורה מבוקשת בארצות שסביב הים התיכון - טורקיה, מצרים, סוריה, יוון וגם איטליה.
בתי המלאכה של צפת סיפקו בגדים גם לאנשי הצבא הסורי בדמשק ובחאלב. בתי המלאכה והחנויות שבהם ייצרו ומכרו בדים ובגדים היו מרוכזים בשוק מיוחד.
רבנים ותלמידי חכמים שחיו בצפת בחרו להשתלב בתעשיית האריגים ולהתפרנס ממנה, ולא להזדקק לתמיכה כספית של הקהילה.
שוק נפרד היה בצפת לתוצרת החקלאית של יישובי הסביבה הכפריים, ובו נמכרו תבואות, גבינות, קטניות ופירות, שמן ובשמים ועוד. גם לצורפים ולסוחרים בכסף ובזהב היה שוק מיוחד - שוק ה"צאגה".
למרכז המסחרי של צפת במאה ה-16 - שכלל שווקים, חנויות ובתי מלאכה - היו שומרי לילה מיוחדים, שומרי השוק, שנקראו בארמית "נטורי דשוקא".

בשנת 1470 כ-30 שנה לאחר המצאת שיטת הדפוס - כבר יצאו לאור כ- 200 ספרים מודפסים בעברית. רובם נדפסו באיטליה. 100 שנה אחר כך, בשנת 1577, נפתח בצפת בית הדפוס העברי, שהיה חלוץ הדפוס בארץ ישראל. מייסדו, אליעזר אשכנזי, היה בעל בית דפוס בפולין, שעלה ארצה כדי לפתוח כאן דפוס עברי.

אליעזר אשכנזי הביא אתו לצפת את כל ציוד הדפוס וגם פועלי דפוס, וקיווה כי לספרים שידפיס יהיה ביקוש בארצות הגולה. אך תקוותו של אשכנזי המדפיס נכזבה, ולמרות הרמה הטכנית הגבוהה שבה נדפסו ספריו - לא היה להם ביקוש. לאחר שהוציא לאור שישה ספרים נאלץ לסגור את בית הדפוס, ואת האותיות העבריות שלח לדמשק, שם נפתח בית דפוס עברי.

ועוד פרט קטן: חמישה מתוך ששת הספרים שיצאו לאור בצפת - לא רק הודפסו בצפת, אלא גם נכתבו בה על-ידי אנשי צפת.

 

255 שנים לאחר פתיחתו (וסגירתו) של בית הדפוס העברי הראשון בצפת נפתח בעיר מחדש בית דפוס עברי: בשנת 1832 הגיע לצפת מדפיס יהודי מרוסיה ושמו ישראל בק. כמו קודמו, גם בק הביא אתו את ציוד הדפוס ואת הפועלים, ופתח בית דפוס בצפת.

רעש האדמה שפקד את צפת בשנת 1837 גרם לסגירת בית הדפוס - חמש שנים בלבד לאחר ייסודו. בית הדפוס הועבר לירושלים - וכך נפתח בשנת 1840 בית הדפוס העברי הראשון בירושלים.

בשונה מערים אחרות, ובמיוחד מירושלים, לא היו תביעות דתיות מצד הנוצרים או המוסלמים לגבי צפת. וכך יכלו היהודים לחיות בצפת ולהקים בה מרכז רוחני בלי הפרעה מצד בני הדתות האחרות.

רבים מגולי ספרד עסקו בקבלה, והם ייחסו לצפת קדושה מיוחדת בזכות קִבְרֵי התַנאים שבאזור. מוקד משיכה מיוחד היה קברו של שמעון בר-יוחאי, אשר המסורת מייחסת לו את חיבור ספר הזוהר - החיבור המרכזי של הקבלה. וכך הפכה צפת למרכז רוחני של הקבלה והמקובלים, ובראשם - האר"י, רבי יצחק לוריא.

 

דמות מרכזית בצפת של המאה ה-16 היה יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך" מענקי התורה והרוח שעמדו לעם ישראל במהלך הדורות שלבד מעוצמת גדלותו ההלכתית המוכרת לכל היה גם בקי ברזי התורה וכתב את הספר מגיד מישרים שכולו חיבורים מפי התגלות מלאך אליו בתקופת ישיבתו בספרד ובטורקיה. על פי הספר בעצתו של המגיד שהתגלה אליו בליל שבועות, עשה את הצעד של העלייה לארץ ישראל.

 

דמות רוחנית נוספת שהשפיעה רבות על חיי הרוח הוא רבי חיים ויטל מגדולי תלמידי האר"י הקדוש מחבר ספר "עץ חיים" על הזוהר הקדוש. נולד בצפת למשפחה ממוצא איטלקי, ונמנה עם המקובלים, אנשי הקבלה המפורסמים של צפת במאה ה-16. היה תלמידו הקרוב של האר"י, והוא גם שהעלה על הכתב את תורת הקבלה של האר"י, שלא נכתבה בידי האר"י עצמו. חיים ויטל כתב ספרים בנושאי קבלה ובנושאים אחרים, ובהם ספר אוטוביוגרפי ששמו "ספר החזיונות" על חייו בין מקובלי צפת. כתיבתו של ויטל מצטיינת בסגנון יבש וענייני ורחוקה מלשון המליצה הנהוגה בזמנו.

עד שנות ה- 40 לחייו חילק חיים ויטל את זמנו בין צפת לירושלים. בשנת 1598 עבר להתגורר בדמשק ושם נפטר.

 

החבורות של צפת היו שם דבר בחיי הקהילה בעיר במאה ה-16. התופעה של התארגנות בחבורות על בסיס חברתי-דתי הייתה חידוש שהביאו לצפת מגורשי ספרד והאנוסים בראשית המאה ה-16.

החבורות היו מלוכדות מאוד מבחינה חברתית ודתית: בני החבורה נהגו ללמוד יחד, להתפלל יחד באותו בית כנסת ולסייע זה לזה בשעת שמחה או צער.

 

אחד המאפיינים של חיי החבורה היה הדגש על השמחה - על הרצון לשמוח ולשמח, למשל - בני החבורות נהגו לשמח חתן וכלה בשירה ובריקודים, בערב שבת נהגו לצאת לחיק הטבע בבגדים לבנים ולקבל את השבת בשירה - ועוד מעשים דומים.

החבורות הנהיגו גם מנהגים דתיים, כמו תיקון ליל שבועות. מקצת מנהגי החבורות התקבלו במשך הזמן בתפוצות השונות, והם קיימים עד היום.

במהלך המאה ה-16 נוצרו בקהילה היהודית של צפת מתחים חברתיים ואישיים שנבעו גם מפערים כלכליים וגם מהבדלים בארצות המוצא. החבורות ניסו לטפל במתחים חברתיים אלו, ועדות לכך מוצאים בספר שכתב חיים ויטל:

"בשנה ההיא (שנת ש"ל - 1570) הסכימו קצת תלמידי חכמים שבעיר צפת, יראי ה' וחסידים, להתקבץ יחד כולם בבית הכנסת בכל ערב שבת ולספר כל אחד מַעֲשָיו לפניהם, אם טובים ואם רעים, מה שעשה בשבוע ההוא, כי על-ידי זה יתבייש האדם ויחדל מלחטוא.

ואמרתי להם: אין אני מסכים עמכם בכך - כי מי יערב אל לבו (=מי יעז) לגלות מעשיו הרעים לאחרים?..."

 

 

עליית תלמידי הגר"א לצפת-פועלו של רבי ישראל משקלוב:

 

רבי ישראל בן שמואל אשכנזי משקלוב, תלמיד הגר"א, שד"ר, ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל.

 

בשנת 1808 התכנסו בשקלוב כמה מתלמידיו של הגר"א, ובראשם רבי ישראל משקלוב, רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי סעדיה משקלוב, ורבי הלל ריבלין משקלוב, והחליטו לגבש קבוצה של תלמידי הגר"א לעלייה לארץ ישראל. לאחר מסע רווי תלאות הגיעה קבוצה בת 150 איש לארץ ישראל. תחילה הם הגיעו לטבריה, שם גרו ראשי הציבור האשכנזי בצפון הארץ מכולל אנשי רוסיה, אשר קיבלו באופן שוטף תרומות מיהודי וילנא ויהודי מדינת ליטה. רבי מנחם מנדל משקלוב לא מצא את מקומו בטבריה. בשנת 1810 הוא עלה לצפת. בצפת מצא שפה משותפת עם רבני הספרדים. בעיר היו 40 משפחות, תלמידי חכמים וחיים בעוני. רק בעזרת הלוואות הצליחו להתקיים.

 

בצפת התכנסו:"כל הגדולים והזקנים בבית הכהן הגדול הר"ח פאקראיימר מ"ץ מק"ק ווילנא" והחליטו לשלוח אותו לחו"ל לאסוף כספים עבור יהודי צפת. הוא הגיע לוולוזין, שם קבל המלצה לפעולתיו ויצא עימה למסע איסוף הכספים. הוא נפגש עם שליח האשכנזים מצפת וסיכם כל פעילות משותפת. הוא הצליח ושלח את התרומות לצפת. הוא הוזמן לוורשא. בינתיים, הגיעה שנת 1812, צרפת פלשה לרוסיה ומה שנותר לו היה לשוב לארץ ישראל. בסוף 1813 שב לצפת הדפיס את ספרו "תקלין חדתין" על התלמוד הירושלמי מסכת שקלים.

 

 

 

בינתיים פרצה בצפת מחלת הדֵבֶ‏ר בה נספו אשתו וארבעת ילדיו. כיהן זמן מה כרב הקהילה האשכנזית בצפת אך החליט לעבור לירושלים יחד עם רבים מזקני העיר וחכמיה . הקים מחדש משפחה וכאשר פרצה שם המגיפה. שארית משפחתו נספתה. הוא ניסה להסדיר את קבלת התרומות מווילנא גם ליהודי ירושלים אך בדרך הכסף אבד בעיסקות כושלות. בשנת 1819 נהרג חיים פרחי והוטלו מיסים על היהודים ומצבם הורע. והנה הגיע לארץ ישראל "שר גדול מניסטרי דקיסר רוסיה יר"ה" . המינסטר גער בקונסול רוסיה בעכו ודרש ממנו להגן על היהודים. וכך התקבלה תעודה שהמושל התורכי חייב בהגנת היהיודים.

 

הוא מסכם את זכרונותיו בעצת רבותינו חז"ל: "דֵבֶ‏ר בעיר, כנס רגליך וסגור דלתיך בעדיך" ( בבא קמא, ס' ב' ). ומוסיף:" רק שיזהרו בכל השמירות לבלי צאת החוצה, ובכל כחי ומוחי ותוכי יגעתי ונתתי את ליבי להשיג הלוואות, לתת לכל אנשי כוללנו ולכל עניי כוללנן, שלא היה להם בית הסדר, והושבתים בכפר פקיעין, ששם היה שקט...שהייתי גרמא בהצלת נפשות יקרות". וכך מהציבור שלו מתו רק 10-12 נפש ואיחו מהספרדים ושאר האשכנזים, מכל אחת מהקהילות 300 נפש.

 

 

בשנת 1834 הדפיס בצפת את ספרו הגדול "פאת השלחן" על הלכות ארץ ישראל לפי שיטת רבו הגר"א. בהקדמתו לספר ניכרת גדלות רוחו, הערצתו הגדולה לגר"א, ומסירות נפשו למען יישוב ארץ ישראל. הקדמה זו היא אחד המקורות החשובים על הגר"א, לצד הקדמתו של רבי חיים מוולוז'ין לביאור הגר"א על ספרא דצניעותא.

אולם פריחתה המחודשת של צפת הייתה קצרת ימים. בחמישה עשר ביוני, 1834 הותקף היישוב היהודי על ידי המון ערבי משולהב, רבים מיהודי העיר נרצחו, נפצעו ורכוש היישוב נשדד. בעקבות התערבותו של משה מונטיפיורי ואחרים הוחזר ליהודים כעשירית מרכושם.

 

ב-1 בינואר 1837 הרסה רעידת אדמה את כל השכונה היהודית וגרמה למותם של כ-2,000 איש. מיד לאחר הרעש שוב פרצה בעיר מגפה וכעבור שנה ב-1838 פרעו מורדים דרוזים וערבים מוסלמים מצפת והכפרים סביבה ביהודי העיר. המכות שניחתו על יושביה היהודים של צפת, אם על ידי שכניהם הערבים או על ידי חולי ורעש הביאו להדלדלות היישוב והעיר התרוקנה כמעט לגמרי מיהודיה. אחרי כל האסונות האלה נישארו בה כ-1500 יהודים בלבד. היישוב היהודי בעיר אומנם גדל מחדש במחצית השנייה של המאה ה-19, והוא מנה ערב מלחמת העולם הראשונה 11,000 נפש אבל הניסיונות לפתח בה תעשייה וחקלאות לא עלו יפה, ויהודי צפת התקיימו בעיקר על תרומות מחוץ לארץ.

 

לבה של העיר היא העיר העתיקה שמבניה הראשונים עוד מהמאה ה-16. העיר העתיקה עובתה במשך השנים והפכה להיות אחת הערים המאוכלסות ביותר בארץ ישראל (קרוב ל-20,000 תושבים, מהם 15,000 יהודים, המרכז היהודי הגדול ביותר בארץ ישראל) במאה ה-19]].

 

 

צפת במלחמת העצמאות:

 

 

 

הרובע היהודי בצפת היה מוקף עמדות הגנה שחולקו לקטעים. בעמדות שהו מרבית המגינים,
אך לכל קטע היתה כיתת משמר נע (מ"ן) שתפקידה לסייר באזור הקטע, לבחון תנועות חשודות
ובעת הצורך לחוש לעזרת עמדה מותקפת. פרג' (יהושע) אוחנה השתייך למ"ן קטע ה', אחד
הקטעים הקשים והמותקף ביותר שדרכו נעשו ניסיונות אין-סוף לפרוץ לרובע היהודי הקטן,
ניסיונות שנהדפו כולם תוך הסבת אבידות כבדות לאויב. ביום 21.2.1948 ערך המ"ן את הסיור
הרגיל וחזר לעמדת המרכז המסחרי. דקות ספורות לאחר שהגיעו, החלה התקפה קשה על
העמדה. ירייה פגעה בראשו של פרג' והוא נהרג במקום. פרג' היה החלל הראשון שנהרג בתוך
עמדה. פרג' – צעיר חביב, נמרץ, מלא חיים, אמיץ ועז נפש – הצטרף בגיל צעיר מאוד
לשורות ההגנה ובמסגרתה עבר אימוני נשק ושדאות, ועם תחילת הכוננות והמתיחות הוצב
כלוחם במשמר הנע. מותו הותיר את חבריו המומים ומתקשים להאמין כי פרג' שאך לפני רגע
עמד ביניהם – נפל ואיננו. מפקד הקטע, בנימין גייגר – מטובי המפקדים בעיר ומן האמיצים
בהם – שנכח אף הוא בעמדה, התעשת מהר והחל לעודד ולהרגיע את הלוחמים כשהוא
ממריצם להמשיך בלחימה בעת שההתקפה נמשכת במלוא עוזה.

מנפילתו של פרג', בתוך עמדה מבוצרת, הופקו לקחים, ובמחיר קורבנו ניצלו לוחמים
רבים. לווייתו של פרג' נערכה תחת אש כבדה שסיכנה את המשתתפים הרבים. לאחר שבוע
האבל הכבד שהשתרר בעיר ערכו לזכרו מפקד מיוחד, והמ"ן האזורי נקרא על שמו. פרג', אהוב
על כל מי שהכירו, נשאר חקוק בלב רבים. יהי זכרו ברוך.

 

 

ימים ולילות ארוכים כמעט ללא שינה עמדו תושבי צפת על נפשם ולחמו על חייהם. העיר הופגזה ללא הפוגה בכל שעות היממה, הפגזות שהפילו חללים מקרב לוחמים ואזרחים כאחד.
מלון "מרכזי", על גבול הרובע הערבי, היה העמדה החשובה ביותר בהגנת העיר וספג את מרבית האש. הערבים, כמו מגיני העיר, ידעו כי פריצת מלון "מרכזי" פירושה נפילת העיר לידיהם. המגינים והלוחמים במקום, בפיקודו של יצחק מיכר (מייברג) -. כמו כל המגינים האמיצים ביתר העמדות, שכולן היו נתונות להתקפות חוזרות ונשנות של מאות לוחמים ערבים – לחמו בחירוף נפש ועצרו בגופם כל ניסיון פריצה. באחת ההתקפות נהרג עמישלום מליקובסקי הי"ד.
ביום עזיבת הבריטים, 16.4.1948, כשרוח הלוחמים נפלה פלאים והמצב נראה נואש – טיפס רפי אדרעי הי"ד, לוחם אמיץ ועז נפש, על תורן גבוה מעל גג המלון, ותלה דגל כחול- לבן כשהערבים בחמת זעם יורים לעברו אלפי כדורים. למרבה המזל ובדרך נס ופלא לא פגעו בו. מראה הדגל הלאומי המתנוסס הפך כבמטה קסמים את מצב הרוח וחיזק את תחושת העמידה בכל מחיר, למרות שהבריטים מסרו לפני עזיבתם את כל עמדות המפתח לידי הערבים – עובדה שהפכה את המצב לקשה ומסוכן ביותר.
רפי אדרעי היה בחור צנוע, חביב ואמיץ, שהמילה פחד לא היתה מוכרת לו. קפיץ דרוך שהופיע תמיד במקום סכנה ועזר לחלץ ממצבים כמעט אבודים. סייר מעולה שהכיר את כל שבילי הגליל כאח כף ידו. הוביל את יחידת הפלמ"ח שהרגה את אבו ג'מיל ואחר כך את החבלנים שפוצצו את ביתו של עורך-הדין סובחי אל חדרא.
לאחר שחרור העיר הצטרף רפי אדרעי לכוחות הפלמ"ח שירדו לנגב לבלום את הצבא המצרי המתקדם. באחד הקרבות הקשים והמרים נפל רפי. זכרו ואומץ לבו הבלתי רגיל נשארו חקוקים בלב כל תושבי העיר, ודמותו המניפה את הדגל הלאומי ברגע הקשה ביותר של המלחמה הפכה למופת ולסמל עמירת הגבורה ההירואית של צפת. יהי זכרו ברוך.

בשכנות למלון "מרכזי" היה המיסיון הסקוסי. בראשו עמד גלזר, יהודי מומר. ערב עזיבת הבריטים, כשהעיר כבר היתה נתונה במצור, נתעוררה בגלזר הנשמה היהודית, והוא יצא לרחוב כשהוא בוכה וצועק: יהודים הצילו את נפשותיכם, רחמו על ילדיכם, האנגלים מוכנים לפנות אתכם, אם תישארו תיטבחו כולכם. מובן שאיש לא נענה ל"דאגתו" של גלזר, אבל הוא ומשפחתו נעלמו מהעיר יחד עם הבריטים.
בניין המיסיון, שנשאר ריק, הטריד את מטה העיר בראשות מאיר מיבר, שכן חששו פן יפלשו לתוכו ערבים ויהיו בקירבה מסוכנת ומאיימת לעמדת מלון מרכזי.
חוליה קטנה בפיקודו של דודו טויסטר נכנסה לבניין, אבל מאחר שהמבנה לא היה מוגן והיה חשש שהערבים יפוצצו אותו על יושביו, ניתנה לחוליה הוראה לשוב למלון מרכזי. לפני שהתפנו פיזרו במקום מספר מוקשי נעל, כפי שהורו להם לעשות. בשעות הלילה נשמעו זעקות אימים וכאב והערבים ברחו משם כשהם מותירים חלקי רגליים ונשק. מאחר שברשותנו לא היה מספיק חומר לפיצוץ הבניין, גרמו אנשי המטה במבצע הטעיה מבריק ומתוחכם לכך שהערבים עצמם פוצצו את הקיר הדרומי שגבל עם בניין המשטרה, והשאירו על כנו את הקיר הצפוני אשר שימש כקיר הגנה לעמדת המלון.

יגאל אלון הבין שהתושבים קרבים לנקודת שבירה והחליט להיחלץ לעזרה. המשימה הוטלה על משה קלמן ז"ל, מפקר הגדוד השלישי של הפלמ"ח. המטרה היתה לנסות ולהשתלט על מספר עמדות מפתח – בניין המשטרה, בניין בית החרושת "שחל", ובעיקר על פסגת המצודה החולשת על כל הרובע היהודי.
בבוקר ה1948- 2.5. הופתעו האנשים בעמדות לשמוע שירה בעברית. היתה זו מחלקה אחת של הפלמ"ח, בפיקודו של אלעד פלד, שבדרך לא דרך עלה בידה להסתנן לעיר המוקפת והמסוגרת מכל עבריה. הופעתם של אנשי יחידת הפלמ"ח בצפת העלתה פלאים את רוח הלוחמים וחיזקה את תקוותם של תושבי העיר המותשים.
עוד קודם לכן, ב1.5.1948-, תקפו לוחמי הפלמ"ח את כפר ביריה הסמוך במטרה לחסל צלפים שהטרידו וצלפו לעבר הרובע היהורי בצפת וגרמו לאבידות. תושבי עין א-זתון השכנה, גיבורי התהילה והחיל, מודעים לחשבון הדמים הממושך, חששו שינסו להיפרע מהם, לא התמהמהו, קמו כאיש אחד וברחו מבלי שנורתה לעבר הכפר אפילו ירייה אחת. בריחתם של תושבי עין א-זתון, בהם מאות לוחמים מבני הכפר מתוגברים במתנדבים מבחוץ ומצוידים במיטב הנשק, השפיעה קשות על ערביי צפת וללא ספק תרמה רבות להחלטתם לברוח.

בליל 6.5.1948 בחצות החלה המערכה הראשונה לשחרור העיר. זאב כהן התנדב לשמש סייר ומדריך בחוד הכוח שפרץ לעבר המצודה – יעד קשה ומבוצר, מתוגבר בחיילים סורים, מתנדבים חמושים בנשק, בתחמושת וברימונים ללא הגבלה. הכוח הפורץ נתקל באש צפופה ונוראה. שישה לוחמים, בהם זאב, נהרגו במכת האש הראשונה. למעלה מעשרים נפצעו והם נאלצו לסגת כשגופתו של זאב נותרה במקום.
זאב כהן הי"ד, צעיר מוכשר ומשכיל, רציני וקר רוח, לוחם אמיץ ללא חת, סייר מעולה שהגליל ושביליו נהירים לו ככף ידו, ניחן בזיכרון מדהים. ערב מלחמת השחרור נשלח במסווה של קורא מונים של חברת החשמל לבתי ערבים, במיוחד לאלה הגובלים ברובע היהודי. בכוח זיכרונו המופלא ובחושיו החדים חרט במוחו כל בית שממנו נשקפה סכנה, וכשחזר שירטט מפה שנתגלתה כמדויקת ביותר והיתה לעזר רב במערך ההגנה של העיר.
בליל 14.2.1948 – לילה סוער, קר וגשום – הוביל בחשכה יחד עם חברו אבישי שמול ז"ל יחידת פלמ"ח אל הכפר סאסא, כפר גדול מוקף כפרים ערביים רבים ומרוחק למעלה מעשרים קילומטר מצפת. בהליכה מפרכת וקשה, בעלטה ובדממה מוחלטת, הגיעו לכפר, פוצצו מספר רב של בתים וחזרו לצפת כשהם שוב עוברים קרוב לכפרים ערביים. הפעולה הנועזת זרעה בהלה ופחד בלב כל הערבים בארץ, שכבר לא חשו בטוחים אפילו בכפרים מרוחקים, ונאלצו להקצות לוחמים רבים להגנתם.
רק כשבוע לאחר שחרור העיר הצליחו לגלות את גופתו של זאב, מתחת לגל אבנים מכוסה סיד. זאב כהן הי"ד הובא לקבורה בטקס צבאי מלא, כיאה לגיבור לאומי. אבל כבד ירד על תושבי צפת, שאהבוהו והוקירוהו מאוד. זכרו הקדוש נשאר נצור בלב כולנו. יהי זכרו ברוך.

 

בניין בית-הספר המקצועי היה תחילה בית אכן גדול מוקף חצר, ליד בית החולים דאז ומול
בניין העירייה כיום. מאוחר יותר היה על המצודה, והפך בתחילת המלחמה לעמרה קדמית
והיה למטרה מתמדת של ניסיונות ערבים לפרוץ לתוכו. כאשר המצב הפך לבלתי נסבל והיה
חשש כבד כי יצליחו לכבשו, הוחלט לפנותו בליל 7.5.1948, אך לא לפני שהוטמנו בו מוקשים
ומטעני חבלה. אלה התפוצצו בעת שהערבים פרצו לתוכו למחרת בקולות שמחה וצהלה –
שהפכו עד מהרה ליללות כאב, ורבים מהפורצים נהרגו ונפצעו. על חורבות.הבניין הוקם מלון
"רון".

בליל 9.5.1948 החלה המתקפה השנייה והגורלית על עמדות המפתח, והפעם הצליחו לכבוש
את המצודה ואת בית שלווה. את הבניין שהיה מלון "בית שלווה" אילצו הבריטים לפנות
מיהודים עם תחילת פעולות האיבה, תוך הבטחה שהם יקימו בו עמדה מאוישת על-ידי שוטרים
אנגלים, שתחצוץ בין הרובע הערבי לרובע היהודי; אך זמן קצר אחר כך מסרוהו לידי הערבים,
כפי שעשו בכל עמדות המפתח בעיר.

יחידת פלמ"ח בפיקודו של אברהם ליכט הי"ד תקפה את הבניין המבוצר. אברהם ליכט היה
לוחם מעולה, עז נפש ואמיץ לב, והיעד שהסתער עליו עם מחלקתו היה יעד מבוצר היטב ובו
כחמישים לוחמים, בהם חיילים סורים ועירקים מצוידים במיטב הנשק. תוך קרב קשה פנים אל
פנים, מחדר לחדר, הצליחו הלוחמים לכבשו תוך זמן קצר; אך למרבה הצער והכאב נהרג
אברהם ליכט, ההרוג היחיד בפעולה זו. אברהם ליכט ז"ל, בחור בלונדיני גבוה וחסון, הגיע
לצפת בראש מחלקת פלמ"ח יחד עם אלעד פלד יבל"א. אברהם נתחבב על תושבי העיר,
ובמיוחד על בנותיה, ונקרא בשם "אבו שנוב" בשל שפמו המזדקר. יהי זכרו ברוך.

הכוח נערך עתה לקרב העז והממושך ביותר, לכיבוש שני בנייני המשטרה – מבצרי בטון
מוקפים חומות ומאוישים במאות לוחמים. הפעולה נמשכה עד שעות הבוקר המוקדמות, וב10-
במאי היו העמדות בידינו.

ב11- במאי, להפתעת כולם, החלו אנשי העמדות הפונות לצד מערב לדווח על שיירות
ארוכות של אנשים נמלטים דרך הוואדיות לעבר מירון. הערבים החלו נוטשים את העיר, כשהם
מותירים סירי מזון על הכיריים וספלוני קפה שטרם הספיקו לסיים את שתייתם.

ימים אחדים התהלכנו כמוכי הלם, צובטים את עצמנו כדי להאמין לבלתי ייאמן, שבים
ושואלים כיצד קרה הדבר; הייתכן שאמנם היינו עדים לנס שהתרחש מול עינינו ממש, נס
שתמיר חשבנו שקיים באגדות בלבד?

חשוב לציין כי למרות המצב הקשה לא עזב אפילו אחר מתושבי צפת את העיר. התושבים
הסכימו עם החלטת ראשי הקהילה, ולא נענו לקריאת הבריטים לפנות לפחות נשים, ילדים
וחולים. בניגוד למקומות אחרים בארץ – בצפת נשארו כל תושביה במשך כל ימות המלחמה
ואיש לא ניסה למלט את עצמו.

 

 

 

אתרי צפת:


 

 

 מצודת צפת:

 

 

במסגרת כיבוש מרחב הגליל טנקרד, הנסיך מנורמנדי שמהווה חלק מכוחות מסע הצלב, כובש גם את הגליל וכפי הנראה מקים על אותה גבעה שעומדת במרכזה של צפת איזושהי מצודה והדבר הזה מתרחש סביב שנת 1103 לספירה. בסה"כ ארבע שנים לאחר הגעתו של מסע הצלב הראשון לארץ ישראל. בתקופה הראשונה הזאת ידיעותינו באופן יחסי מועטות, אבל ברור שכבר ישנה איזושהי אחיזה צלבנית שהולכת ומתרחבת שלראשונה מפתחת ומטפחת באזור יישוב ששולט על סביבתו ויש לו עורף כלכלי, חקלאי.

 

 המצודה היא אחת מאותן המצודות שאותן כובש סלאח א-דין אל איובי לאחר קרב קרני חיטין ביולי 1187. הוא יוצא ומפיל או כובש אחת לאחת את ערי ארץ ישראל וביצוריה ובין היתר הוא כובש גם את צפת. במקרה של צפת, הוא מגיע להסכם עם הלוחמים של העיר, כמו שהוא עשה כאן במקומות אחרים. הם יוצאים בסופו של דבר בכניעה מסודרת לצידון ולצור, והעיר נופלת לידי סלאח א-דין.

 

מסע הצלב השלישי שמגיע לארץ ישראל סביב שנת 1191 כובש גם את העיר צפת מידי האיובים. בתקופה הזאת הבעלות על האתר עובר מיד ליד, ומי ששולט במרחב הזה תקופה מסוימת הוא המסדר הטבטוני הגרמני.  זמן לא רב לאחר מכן קונים את המקום אבירי המסדר הטמפלרי והם אלה שמתחילים את ביצורה של המצודה הפיכתה למצודה הגדולה ביותר במזרח התיכון. מצודה עצומה שמתוארת בהרבה מאוד כתבים מן התקופה הזאת, ועיקרה שלושה ביצורים שהופכים את המבצר לכמעט בלתי ניתן לכיבוש.

 מי שמארגן את הכספים לבנייתה של המצודה הזאת בראשית המאה ה- 13, הוא בישוף מרסיי בנואה דה אביניון שמגיע לארץ באותם ימים ומציע לגייס למען הטמפלרים את הכסף הדרוש לבנייה. כאשר הוא חוזר לביקור נוסף בארץ כעבור עשרים שנה ב- 1220 הוא מתאר את המצודה של צפת כמבנה כל כך יפה ומושלם, שוואדי נבנתה על ידי האל הכול יכול, שהוריד אותה מן השמיים בשלמותה. המצודה שגם נבנתה על פי מיטב מסורת הבנייה הצבאית של ימי הביניים. לא נחסכה אגורה כדי לבנות כאן משהו יוצא דופן ביופיו ובחוזקו.

 

צפת היא בעלת חשיבות אדירה בממלכה הצלבנית השנייה, משום שהיא יושבת בין בירת הממלכה עכו במערב, וגשר בנות יעקב במזרח, שנתפס כנקודת מפתח ע"י הצלבנים גם בתקופת הממלכה הראשונה, וודאי בתקופת הממלכה השנייה ששולטת בעיקר במרחבי הגליל ומישור החוף, כשירושלים ופנים בארץ לא ברשותה.

 הנוכחות הצלבנית בצפת לא נמשכת זמן רב, משום שב- 1266, שש שנים אחרי קרב קרב עין ג'אלות המפורסם שבו הממלוכים מביסים את המונגולים באזור עין חרוד, עולה הכוח הממלוכי בפיקודו של בייברס ושם מצור על המצודה של צפת. המצור הזה נמשך כמה שבועות, במהלכו כל צד מתבצר בעמדותיו. הממלוכים משקיעים כוחות אדירים בליווי בליסטראות ומכונות מצור כדי לקעקע את חומותיה של צפת, ואילו המתבצרים, אותם אבירי המסדר הטמפלרי יחד עם נוצרים מזרחיים, ולוחמים אחרים שהיו להם ככוחות עזר משיבים מלחמה מתוך המצודה.

 

בסופו של דבר כאשר בייברס מחליט לעשות מלחמה בעורמה ובתחבולות, הוא פונה אל הנוצרים מזרחיים, שהיו בדרך כלל בתפקידים זוטרים רגליים וקשתים בתוך המצודה, ואומר להם שאין לו דבר נגדם אלא רק נגד בני אירופה שפלשו והגיעו למרחב הזה."אם אתם תיכנעו, ותפתחו לפני את השערים לכם אני מבטיח לתת את חייכם לשלל".

 בסופו של דבר, הלוחמה הפסיכולוגית של בייברס עושה את שלה והנוצרים המזרחיים מאלצים את הטמפלרים לפתוח את השערים בפני בייברס. כאשר נפתחים השערים שוחט בייברס את כל מי שהיה במצודה, נוצרים מזרחיים ונוצרים מערביים כאחד.

כאשר נופלת המצודה בידי בייברס בשנת 1266,  עכו נופלת בעקבותיה באוגוסט 1291. אבל נפילת צפת היא תחילת התהליך שמביא בסופו של דבר לחיסולה הסופי של הממלכה הצלבנית השנייה. בייברס נוגס בה, בשיטת הסלמי, ביס אחרי ביס, כאשר הביס האחרון היא עכו, וימים אחדים אחר כך גם בעתלית ובכך מחסל את הפרשה הצלבנית בתולדותיה של ארץ ישראל.

נתחיל את סיורינו מרחבת האנדרטה. שביל היורד צפון מזרח ומקיף את המצודה עם כיוון השעון אנחנו עומדים מול אחד ממגדלי הפינה של החלק הפנימי של המצודה הצלבנית/ממלוכית של צפת.

 ניתן לראות שחלק מהביצור שופץ כבר בתקופה של הצלבנית. אם אנחנו מסתכלים פנימה, אפשר לראות אבני גזית יפות שנקברו לאחר מכן על ידי בנייה של דבש - אבני גוויל, שמחוברות יחד בעזרת חומרי מליטה על בסיס סיד. על גבי הדבש הזה היו גם כן אבנים גזית מסותתות ויפות שנלקחו בשלבים מאוחרים יותר לבנייה משנית.

 

 

אם נביט על צלע הגבעה אפשר לראות  קיר, שנראה אולי יותר כצוק סלע, שהולך ומתעגל ובנוי מאבני ענק לבנות. מדובר באבנים מסותתות היטב, גדולות מאוד, שכל אחת מהן שוקלת כ- 2 וחצי טון. אם נלך מסביב נראה בצד השני את המשך הקיר העגול בראש מצודת צפת. אותו קיר  עטוף מסביב בדבש, קצת שונה ממה מזה שנראה מתחתיו , שיוצר מבנה של מצודה רבועה מסביב לאותו מבנה עגול. המצודה הרבועה הזאת עם ארבעה מגדלי פינה היא מצודה עות'מאנית קלאסית, ומי שבונה אותה בסוף שנות השלושים של המאה ה- 18 זהו שליט הגליל, דאהר אל עומר.

דאהר אל עומר בונה מבצרים בטבריה, עכו, חיפה, טנטורה,דיר חנא. כאשר הוא מגיע לצפת בשנות השלושים המאוחרות הוא מוצא בה את הבסיס העגול  שמבחינתו הוא לא יכול לשרת אותו, מפני שהוא הרוס. אז הוא מפלס ומשטח את החלק העליון, וסביב הבסיס העגול הזה מתחיל לבנות מצודה רבועה. כפי הנראה בשלב מסוים הוא מגיע למסקנה שלבנות כאן בראש הגבעה זה לא משרת את המטרות שלו, והוא נוטש את הבנייה  ובונה את מה שנקרא בית הסראיה החדש של צפת, שמשמש גם אחרי ימיו של דאהר אל עומר אחר כך כמרכז השלטון העות'מאני.

להלן ציתות מתוך חיבור היסטורי של גיאוגרף מוסלמי בשם דימשקי משנת 1300. שם החיבור שלו מבחר הזמנים והנפלאות ביבשה ובים, וכך הוא כותב:

"זוהי מצודה על פסגת הר כנען בארץ הג'רמק, היה זה בעבר כפר אשר במקומו הוקמה מצודה בשם צפת, שהייתה מבוצרת היטב והתגוררה בה קבוצת צלבנים שנקראה דאוויה – הטמפלרים".

(כאן הוא טועה, דאוויה היה הכינוי של ההוספיטלרים. בערבית דאוויה מלשון דאווה – רפואה, כאן הוא מבלבל בין טמפלרים להוספיטלרים, או שמישהו העתיק אותו אחר כך לא נכון. )

" לאחר שבייברס הטיל עליה מצור, כבש אותה וטבח את כל אלה שהיו על פסגת ההר, לאחר שהרס את העיר ובנה בעיבורה מגדל עגול, קלעה, הוא מתנשא לגובה 120 אמה, וקוטרו 70 אמה,. ברום המגדל שני מעברים, חמישה סוסים רתומים יוכלו לעבור שם עד לרומו באמצעות משטח מהודק ללא מדרגות. למגדל שלוש קומות ובו אולם, חדרים, בית מרחץ ומחסנים. מתחת לבניין בור מים הממולא במי גשמים המספקים את צרכי מגני המצודה למשך שנה שלמה. המבנה דומה למגדלור של אלכסנדריה, שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל. במצודה באר הנקראת א - סתורה שעומקה 110 אמות ורוחבה עשר אמות". כך כותב לנו דימשקי סמוך לשנת 1300.

 

 בשנת 1648 כותב היסטוריון טורקי בשם עבלייה סלבי, את הדברים הבאים: "המצודה של צפת חרבה עתה. אין בה, לא חיל משמר ולא בעלי אחוזות ולא אנשי צבא להגן עליה. המצודה מתנשאת לגובה רב ונמצאת במרחק של כשעה הליכה מהעיר והעמקים מסביב. במרומי המצודה מבנה אבן עגול שנותר לפליטה מהמצודה הקדומה והנהדרת. בייברס כבש את המצודה מידי הצלבנים לאחר קרבות כבדים".

 

 כאמור  שני תיאורים על המצודה הזאת. בשני התיאורים המאוד שונים האלו עולה המגדל העגול הזה. התיאור של דימשקי בשנת 1300 הוא מתאר לנו מגדל עומד עם שלוש קומות, עם בית מרחץ, עם בור מים גדול. 350 שנה אחר כך אנחנו קוראים שהמצודה הזאת חרבה ומה שנותר ממנה זה איזשהו זיכרון קלוש בדמות מבנה עגול וגדול הרוס.

המגדל העגול לא היה ידוע מפני שהוא היה מכוסה בבניה של דאהר אל עומר שניסה להקים  מסביבו מצודה רבועה. כאשר נחשפה המצודה של דאהר אל עומר, החליטו החופרים לנסות להיכנס פנימה. להסיר חלק מהקירות ולראות מה מסתתר מאחוריהם. וראו איזה פלא, התגלה בסיסו של אותו מגדל עגול שגובהו  כ- 120 אמה ורוחבו כ- 70 אמה.

נמשיך בשביל ולאחר כ30 מ' נבחין בפתח מצד ימין. זוהי הכניסה אל בור המים. מהכניסה נחפרה מנהרה באורך 6 מ' המובילה אל תוך בור המים.

 

תוך כדי חפירה התגלה בור המים אדיר. במהלך החפירה התגלה לפתע פקק בטון אדיר,ומהפקק יוצא צינור. הבטון המודרני הגיע לארץ בשימוש נרחב בתקופה המנדטורית, ונשאלה השאלה מה עושה פקק בטון כזה בתוך מבנה מימי הביניים. לאחר שהסירו את פקק הבטון , התגלה מאחוריו בור מים אדיר שמתאים לתיאורים הללו של דימשקי.  הוברר שהבריטים גילו את הבור הזה, לא מהצד, אלא מלמעלה. הם מצאו את הפתח שלו והם החליטו שבור במצב השתמרות כל כך טוב, עם טיח מעולה, יכול לשמש כמגדל המים של העיר והם העלו הנה מים בעזרת משאבות מנחל עמוד, מילאו את הבור האדיר , והוציאו צינור שהוביל את המים בגרביטציה לבתי העיר צפת.

 לימים נבנו מערכות אחרות והמערכת הזאת יצאה משימוש, והבור  כולו עם פקק הבטון שלו נשכח ונקבר, וחיכה לארכיאולוגים שיבואו בשנות התשעים ויחשפו אותו מחדש. סביר להניח שהבור נחפר על ידי הצלבנים, והממלוכים בנו את המגדל על גבי הבור . כנראה שאותה באר א - סתורה המוזכרת בכתובים לא הייתה אחרת מאשר אותו בור גדול, משום שלא תיתכן באר במקום כזה ללא אופק מי תהום. מי הגשמים היו נאספים במרזבים בגגות ובחצרות המצודה, נאגרים בבור, וכמויות המים היו כל כך גדולות שאיזושהי מסורת שראתה בבור הזה באר שאיננה מתכלה.

 

לפי מה שמתואר בחלק מהמקורות כאן, על גבי פתחו של אותו בור היה מעין מתקן אנטיליה, שהיה מונע על ידי בהמה והמתקן הזה ירד לתוך המים והעלה את המים בעזרת דליים או כדים ושפך אותם לתוך תעלות, וממנו  היו יוצאים המים אל רחובות העיר ואל הגנים שהיו מסביב. עד כדי כך כמויות המים כאן היו גדולות.

 כמו שאפשר לראות יש ההתאמה של המקורות הכתובים לממצא הארכיאולוגי .

אנו נצא מבור המים ונמשיך ונפנה ימינה בהמשך השביל.. כאן השביל מתפתל בין שרידי קירות וחדרים אל שערי המצודה.

 

הקומפלקס של השערים  שופץ ונוספו לו שתי תוספות. את התוספת הראשונה רואים אם מסתכלים על הקיר הקרוב .  זה למעשה קו הביצורים הראשון והפנימי ביותר של המצודה הצלבנית משנות הארבעים של המאה ה- 13. זה הקו וראשון מבחינה כרונולוגית. כנראה שכבר בתקופה הצלבנית התערער הקיר הזה ברעידת אדמה והיה צריך לחזק אותו, ולכן כל המבנה הקשתי הזה שאנחנו רואים,הוא למעשה  קמרון חבית מאוד ארוך, שנבנה מחוץ לקיר שהתערער ברעידת האדמה, תמך בו ולמעשה הרחיב את המצודה לכיוון מערב. אנחנו מסיקים את זה  מהעובדה שבתוך הקיר הראשון ישנם חרכי ירי מאוד יפים, מאוד מושקעים, שלמעשה בוטלו על ידי הקיר החיצוני שנצמד אל הקיר הזה, הסיבה ההגיונית לחסימת החרכים שהשקיעו בהם כל כך הרבה, היא שהקיר של המצודה התערער ברעידת אדמה והיה צריך להוסיף לו עוד איזושהי תמוכה חיצונית.

 

ניתן להבחין בסדק גדול  שמעיד על רעידות האדמה הנוראות שפוקדות את צפת. זה לא חרכי ירי, זהו סדק במבנה, שנפתח באחת מרעידות האדמה. התוספת השנייה למבנה השער הוא השער המוגבה שרואים לידו. השער הראשון היה בקיר התערער ברעידת אדמה והיו צריכים לבנות שער חדש, ששינה את הכניסה לעיר.

 

השער החדש מעט מוגבה מפני חדר השער, וזה היה חלק ממערך ההגנה של העיר הזאת. כנראה שהייתה רמפה של עץ שעליה אפשר היה לעלות ולהיכנס פנימה, ובמקרה של התקפה, ניתן היה לסגור את הרמפה ואת השער וליצור מצב שלא ניתן יהיה להיכנס בדהירה עם סוס או עם מרכבה, פנימה לתוך מצודה. אפשר עדיין לראות סימני שריפה על הקירות, כנראה חלק מהתקפה כאן, אם של הממלוכים ואם של אחרים.

 

 שרי המצודה שנחשפו הם רק החלק הפנימי משלושת חלקי המצודה. זהו  הדון ז'ון- מגדל העוז. מעבר לכביש הייתה חומה נוספת ,וסמוך לרחוב ירושלים למטה, הייתה חומה נוספת .

בית העלמין העתיק של צפת:

 

בית העלמין העתיק בצפת הוא בית הקברות של העיר צפת בגליל העליון. שוכן בפאתי העיר, במורד הר כנען למול נחל עמוד. בין הקבורים בבית העלמין:

רבי יוסף קארו- בעל השולחן ערוך והבית יוסף.

האר"י- מפיץ תורת הקבלה.

רבי אליעזר אזכרי-בעל ספר חרדים.

"רבי לייב בעל יסורים"- חסיד חב"ד שהיה בעל יסורים גדולים ותפילה על קברו נחשבת לסגולה.

רבי דוד בן זמרא- מגדולי הפוסקים.

רבי משה קורדובירו- בעל "תומר דבורה".

רבי משה אלשיך- בעל פירוש "תורת משה" (האלשיך) לתורה.

רבי שלמה אלקבץ- בעל הפיוט לכה דודי.

 

כמו כן, בסמוך לבית העלמין נמצא "מקווה האר"י"- המעיין בו על פי המסורת היה האר"י טובל, שטבילה בו נחשבת לסגולה.

 

בסמוך לבית הקברות העתיק, שוכן בית הקברות החדש של העיר בו קבורים בין השאר רבני העיר, ביניהם הרב לוי בסיטריצקי ועוד, וכן חלקת קדושי מעלות בה קבורים הילדים שנרצחו בפיגוע בבית הספר במעלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בית כנסת האר"י האשכנזי (תק' עותומנית)


בית כנסת האר"י האשכנזי השוכן בלב הרובע היהודי בעיר צפת העתיקה, נקרא על שם האר"י, רבי יצחק לוריא, שנחשב לגדול מקובלי העיר צפת במאה ה-16, ואבי תורה חדשה בקבלה שזכתה לכינוי 'הקבלה הלוריאנית'. האר"י נולד בירושלים בשנת 1534 לאב אשכנזי ואם ספרדייה. את מרבית ימיו העביר במצרים בחסות דודו מרדכי פרנסיס שהיה ממונה על המכס במצרים. במכתב שנמצא בגניזה בקהיר עולה שבמקביל ללימודי הקבלה עסק האר"י גם בסחר תבלינים. בשנת 1570 הגיע האר"י לעיר צפת שם החלו להתקבץ סביבו מספר חסדים שנודעו בכינוי גורי האר"י. כשנתיים מאוחר יותר בשנת 1572 והוא בן 38 בלבד, נפטר האר"י ונקבר בבית הקברות העתיק בצפת.
בעבר נהוג היה לחשוב כי בית הכנסת שכן מחוץ לרובע היהודי הקדום במקום שנקרא 'שדה תפוחים' שם נהג האר"י לקבל עם חסידיו את פני השבת. על פי המסורת רק לאחר מותו, בנו חסידיו את בית הכנסת באותה חלקת שדה. לאחרונה הועלתה סברה כי בית הכנסת נבנה כחמישים שנים מוקדם יותר במחצית הראשונה של המאה ה-16 ע"י עולים יוצאי ספרד. עולים אלו התיישבו תחילה ביוון (לאחר גירוש ספרד שחל בשנת 1492 לספירה) ומספר שנים לאחר שכבשו צבאות העותומאנים את ארץ ישראל (בשנת 1517 לספירה) עלו לארץ והתיישבו בעיר צפת, זמן רב בטרם הגיע האר"י אל העיר. בצפת הקימו העולים את בית הכנסת שנקרא תחילה בשם 'גריגוס' (יווני). רק במאה ה-18, לאחר העלייה החסידית מארצות אשכנז, הוסב שמו לבית כנסת האר"י האשכנזי. פתחו של בית הכנסת, כרבים מבתי צפת, פונה מערבה אל הרי מירון ואל קבר רבי שמעון בר יוחאי. בחצר בית הכנסת ניצב עמוד אבן רבוע הפונה אל קבר רשב"י. העמוד משמש כמשואה אותה נהוג להדליק בל"ג בעומר ביום ההילולה המסורתי שנערך על קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. בעבר נהגו להסתופף סביב המשואה חולים וזקנים שלא יכלו להשתתף בהילולא במירון, והסתפקו בהדלקת המשואה בצפת שנודעה בשם 'הדלקה זוטא'. בשנת 1837 נפגע בית הכנסת קשות ברעידת האדמה הגדולה שפקדה את העיר צפת. רק כעבור כעשרים שנה נחנך בית הכנסת מחדש כפי שעולה מכתובת המצויה בחזית בית הכנסת בה מצוינת השנה 1857. בית כנסת זה עומד על תילו עד ימינו ומשרת קהילת מתפללים קבועה, עולים לרגל ומבקרים.

 

בית כנסת ע"ש רבי יצחק אבוהב  

רבי יצחק אבוהב ,רב ספרדי מפורסם במאה ה-14 מחבר ספר "מנורת המאור" וזה גם שמו הנוסף של בית הכנסת. הרב  מעולם לא היה בצפת, הוא נפטר ב - 1488 בספרד.

כאן, באולם מקסים, שבמרכזו במה כחולה ומעליה כיפה מעוטרת בשלל ציורים וסמלים, נמצא ספר התורה הקדוש ביותר בצפת. את הספר כתב המקובל יצחק אבוהב בקדושה יתרה בספרד של המאה ה15. הוא היה טובל 26 פעם! לפני שהיה כותב את השם המפורש "יהוה". הספר הזה נלקח ע"י תלמידיו כאשר הם גורשו מספרד והיום הוא נמצא בארון הקודש הימני וקוראים בו 3 פעמים בשנה – ר"ת - כש"ר - כיפור, שבועות, ראש השנה - כל מי שמוציא את הספר מארון הקודש לא בכיפור, שבועות וראש השנה - לא מסיים את השנה (ואכן מסופר כי 10 אנשים שהתנדבו להעביר את הספר לכאן נפטרו תוך פחות משנה, לאחר שהיה הספר בבית הכנסת "המוגרבים" בעקבות רעידת האדמה - ע"פ סיפור,  ב - 1765 הגיע רבי שמחה הכהן מפולין והוא שהה בצפת 7 חודשים. והשאיר יומן מסע מתועד להפליא ובו מסופר שב - 1759 נהרס בית הכנסת ע"ש רבי יצחק אבוהב ברעידת אדמה, ובעקבות חורבנו הועבר ספר התורה לבית הכנסת הגדול של צפת - המוגרבים.)

בכיפה מעל הבמה מצוירים 5 כתרים שרק 4 מהם מוזכרים במשנה: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר שם טוב שעולה על כולם. (אבות ד, יג), הכתר החמישי הוא "כתר קרובה הישועה". והוא מקורי ליהדות צפת של המאה ה16 שהאמינה באמונה גדולה שקרוב בואו של המשיח, עד כדי כך שהיו מכינים סנדוויצ'ים לדרך בכל יום, למקרה שבאותו היום המשיח יחליט להגיע.

גבאי בית הכנסת מסביר על הסמליות המספרית שבמקום: הכיפה זה האחד (1). המדרגות המובילות לבמה - 2. ארונות הקודש יש 3 כנגד 3 אבות. 4 עמודים התומכים בכיפה שהם כנגד 4 האימהות. יש 5 מקומות ישיבה על הבמה כנגד 5 חומשי תורה. יש 6 מדרגות לבמה כנגד 6 סדרי משנה. הבמה עצמה היא המדרגה השביעית כנגד השבת. הבמה נתמכת על ידי 8 עמודים כנגד 8 ימי מילה. בתקרה יש 9 כיפות, כנגד 9 חודשי לידה. בכיפה המרכזית יש 10 חלונות, כנגד 10 הדיברות, ולסיום: לבית הכנסת עצמו 12 חלונות כנגד 12 השבטים.

הרעיון שעומד מאחורי המספרים הוא שהמספר 1 נמצא בכולם. המספרים זה האחד – האלוהות שהופך להיות הריבוי – העולם.

עוד בבית הכנסת:

* 3 ארונות קודש - בימני - ספר התורה של רבי יצחק אבוהב וספר התורה של רבי שלמה (סולימאן) אוחנה.

   בארון הקודש המרכזי יש ספרי תורה שבהם משתמשים כל השנה והארון השמאלי משמש לגניזה.

* יש 7 מדרגות לתיבה - 7 ספרות - חג"ת נה"י (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד ומלכות).

* מנורת הכסף - היא לזכר 6 מליון היהודים שניספו בשואה.

* כיסא של אליהו הנביא בן 260 שנה - עבודת יד

* 3 תמונות שנתרמו ע"י ציונה תג'ר - שהוריה היו תושבי צפת ונהגו להתפלל כאן.

* הקיר החיצוני - היה לו פטינה ולכן בשנת 2000 החליפו את הישן בחדש (שנראה אותו דבר) והשאירו את   

   האבנים המקוריות בצד.

 

 

בית כנסת האלשייך

"האלשייך" חיבר פירוש נודע על התורה המכונה על שמו "האלשיך הקדוש" האלשייך ראה את ראשית ירידתה של צפת המפוארת וכתב את פרשת צרותיה בחיבור בשם: "חזות קשה " הוא נפטר ב-1600 בקירוב . המבנה עבר שיפוץ יסודי ב - 1835 ולכן זה הבניין היחיד שלא קרס ברעידת האדמה - זה הבניין המקורי של רבי משה אלשייך.

בבית הכנסת יש ציפת כסף וגלימה מספר תורה עם הכתובת מי תרם אותה ומתי - היא נתרמה בשנת ה' צד"ק (1434) לקהילת "בעלי תשובה".

בעלי תשובה – היו אלו שהמרו את דתם (בסתר או גלוי) בספרד, והקימו להם קהילה כי הקהילות הרגילות לא קיבלו אותם.

 

בית הכנסת - הרב יוסף קארו

בית הכנסת הזה שימש כבית מדרש והבית הוא מתחתנו. השכונה בה ממוקם בית הכנסת היא מהמאה ה-16

הרב יוסף קארו נולד בספרד, בהיותו בן 4 התרחש גירוש ספרד (1492). והוא הגיע לצפת ב - 1535. לאחר שנות נדודים בעולם נפטר בגיל 87 בני דורו דרשו עליו את דברי שיר השירים... "דודי דגול מרבבה ראשו כתם פז"

הוא נהיה למנהיג הקהילה התורנית בעיר והפך להיות במידה רבה גם מנהיג עולם ההלכה היהודי, במיוחד לאחר שכתב את "השולחן ערוך" המשמש עד היום כספר ההלכה העיקרי .הרמ"א רב ימשה איסרליש הוסיף את הגות הרמ"א שהם תיקונים והערות לפי מנהגי אשכנז ונקרא "המפה".

© 2019 by MZC.  פותח ועוצב על ידי מזח אפליקציות |  Tel: 074-701-37-22

לסיורים: 054-817-5073