סיור קרבות תשח, הקו העירוני ומלחמת ששת הימים בירושלים

 

 

להלן פירוט על מתווה סיור,

למעוניינים במדריך ניתן ליצור קשר עם דודי -054-8175073

 

קרב סן סימון:

 

מנזר וכנסיית סן סימון הוקמו בשנות השמונים של המאה ה19 על ידי הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית .

.

בשנות ה90 של המאה ה19 נוספה למנזר אכסנייה למען הצליינים שבאים למקום.

במהלך מלחמת העצמאות בירושלים היה עניין משמעותי לתפיסת השטחים במיוחד האסטרטגיים החולשים על שכונת בעיר או מהווים נקודת שליטה על קו תפר בין שכונות.

 

שכונת קטמון ומנזר סן סימון שבתוכה היו כאלה.

שכונת קטמון ישבה על קו התפר בין שכונות מרכז העיר היהודיות לשכונות היהודיות של דרום העיר כמקור חיים, תלפיות, ארנונה וקיבוץ רמת רחל.

גם הערבים הבינו את חשיבותה של השכונה  ולכן הזרימו אליה כוחות לוחמים שירו ממנה על השכונות היהודיות של העיר.

בליל ה30.4.48 במסגרת מבצע יבוסי שהיה אמור להרחיב את רצף השליטה היהודית בירושלים עלה כוח מגדוד הפורצים (הגדוד ה4) של הפלמ"ח על השכונה ובקרב עז הצליח לכבוש את המנזר ולהתבצר בו.

ההתבצרות הייתה תוצאה של הקרב הקשה. הלוחמים לא יכלו לכבוד את השכונה כולה ולכן בחרו להתבצר במנזר דמצד אחד היווה נקודה חולשת ומצד שני סיפק הגנה מסויימת למתבצרים שסבלו כבר בשלב הראשוני מהרוגים ופצועים בדרגות שונות.

ביום שלמחרת התקיפו הכוחות הערבים בקטמון את המנזר בגלים וגרמו לאבידות נוספות ולפצועים נוספים, זאת בנוסף לפצועים שכבר היו.

היה ברור שאם הכוח לא יקבל תיגבורת , יושמדו לבסוף כל לוחמיו.

 

מפקד הגדוד , יוסף טבנקין , שהבין כי אין ביכולתו לשלוח תגבורת , פקד על נסיגה מידית.

יחד עם זאת , מפקד הכוח במקום אורי בן ארי , לא יכל לסגת מפני שהכוח נותר עם 16 פצועים קשה. עם 19 פצועים בינוני ועם 15 הרוגים כך שאפילו אם יותיר את ההרוגים במקום , הוא יזדקק לפחות ל70 לוחמים כדי לשאת את כל הפצועים, מה שיגרום לכוח ללכת גלוי ולהיות חשוף לאש האויב.לשם כך הוא בחר בפיתרון אכזרי במיוחד כתוצאה מאותו חוסר ברירה.

הוא קרא לחובש ניצול השואה אברהם קלאר ופקד עלי להחליט (סוג של סלקציה...)מי יוכל לסגת באופן עצמאי ומי לא. את אלו שלא יוכלו לסגת , התכוון לפוצץ על תוקפיהם. הסיבה , אגב, שהוא בחר לא להיכנע , היית העובדה שלוחמי הכנופיות הערביות לא לקחו שבויים אלא רצחו את כל מי נפל לידם.

 

ממש רגע לפני ביצוע ההחלטה , קיבלו הלוחמים בקשר, הודעה שהכוח הערבי שספג גם הוא נפגעים רבים , מתחיל לסגת.(ישנו הסיפור הידוע על הפוליטרוק בני מרש"ק שברגעי הקשים צעק ללוחמים שגם כשיורד גשם, גם האויב נרטב..)

הכוח החליט ,למרות מצבו הקשה, לנצל את המומנטום ולזנב בכוח הערבי. החלטה זו הביאה לרוח גבית בקרב הלוחמים ולהגברת הנסיגה בקרב הערבים , דבר שהביא לכיבושה של שכונת קטמון ולהשגת המירה האסטרטגית של איחוד הגושים העבריים בירושלים.

 

 

 

קרב רמת רחל:

 

לאחר צאת הבריטים את הארץ, פלש הצבא המצרי לארץ-ישראל והטור הצבאי הגיע עד לעיירה הערבית אִשדוּד. שלוחה של הטור הזה, בפיקודו של עבד אל-עזיז, פנתה לבאר-שבע, ומשם המשיכה לחברון ועצרה בבית-לחם. באותה עת שהתה באזור חברון יחידה של הלגיון הערבי שאבטחה את נסיגת הבריטים מירושלים ולא הספיקה לחזור לבסיסה אשר בעבר-הירדן. נוסף ליחידות הצבא המצרי והלגיון הערבי, שהו באזור כוחות בלתי-סדירים, אשר קיבלו נשק ואימון מידי קציני הלגיון הערבי. לרשות הכוחות הערביים עמד, מלבד הנשק האישי, גם נשק כבד שכלל מרגמות "3, תותחים, משורייני קרב ואף כמה טנקים.
היחידה הירדנית, בכוח של פלוגה, עמדה תחת פיקוד מטה החטיבה, שעבר מירדן לרמאללה. לפי עדותו של עבדאללה אל-תל, אסרה מפקדת החטיבה על פלוגה זו להשתתף במבצע צבאי כלשהו של הכוחות המצריים. למרות איסור זה, שיתפו כוחות הלגיון פעולה עם המצרים והעמידו עצמם לפקודת עבד אל-עזיז, שהפך להיות מפקד הכוח הערבי כולו באזור שמדרום לירושלים. עזיז, שפעל ללא תיאום עם מפקדת הלגיון הערבי ברמאללה, החליט לתקוף את ירושלים מדרום. היעד הראשון בהתקפה זו היה כיבוש קיבוץ רמת-רחל. הקיבוץ ממוקם על גבעה, החולשת על הכביש המקשר את בית-לחם עם ירושלים ומכאן חשיבותו האסטרטגית.
כזכור, היתה רמת-רחל מנותקת משאר חלקי ירושלים, ורק לאחר צאת הבריטים את העיר, הוסר המצור מעל הקיבוץ. רמת-רחל שכנה בקצה מובלעת, מוקפת משלושת עבריה בכוחות האויב: מדרום - העיר בית-לחם, ממזרח - הכפר הערבי העוין סור-באחר וממערב - מנזר מר-אליאס, שנתפס על-ידי הערבים ושימש עמדה קדמית של הצבא המצרי . רצועה צרה קישרה את רמת-רחל עם שכונת ארנונה ומשם לתלפיות.

ב-21 במאי הופגזה רמת-רחל קשות. מבני משק רבים נפגעו ופרות רבות נהרגו ופגריהן נותרו ברפת. היתה זו ההפגזה הראשונה על הקיבוץ, והפגיעות הרבות השפיעו קשות על 80 מחברי המשק שהגנו על המקום. למחרת חודשה ההפגזה ביתר-שאת. מגיני רמת-רחל לא עמדו במתקפה הערבית ולאחר שהדפו מספר התקפות על יישובם, נסוגו לתלפיות. הערבים נכנסו לקיבוץ והחלו בביזה. היו אלה כפריים שבאו מהכפר סור-באחר הסמוך, חלקם הגדול בלתי-מזוינים. הם הוציאו מן הבתים כל דבר שניתן לנשיאה, ובעיקר התרכזו בבעלי-החיים (בפרות ובתרנגולות) ובמצרכי מזון. המהומה היתה רבה.
לעת ערב, הגיעו לתלפיות שתי מחלקות מגדוד "מוריה" ומיד יצאו לשחרר את רמת-רחל. הם הסתערו על הקיבוץ, הניסו את הערבים הרבים שהיו שם, וכבשו את המקום ללא קרב. רמת-רחל היתה שוב בידי היהודים. מיד עם השחרור, החזירו את חברי הקיבוץ כדי לשמור על המקום ואנשי גדוד "מוריה" חזרו לבסיסם.
למחרת היום, ב-23 במאי, חזר הסיפור על עצמו. לאחר הפגזה קשה ואש מנשק אוטומטי, נסוגו חברי הקיבוץ שנית. הערבים נכנסו בעקבותיהם והמשיכו בביזה. בערב, שוב הגיעה תגבורת, אשר הסתערה על הנקודה וכבשה אותה מידי הערבים. רמת-רחל היתה שוב בידי היהודים.
באותו יום, פנה שאלתיאל אל מפקד האצ"ל בירושלים וביקש  ממנו להקצות שתי מחלקות לצורך פעולה נרחבת בדרום העיר. דובר על כוח בן שש מחלקות (שתיים של האצ"ל וארבע של ההגנה), אשר יפשוט על מוצבי האויב באזור רמת-רחל. מפקד האצ"ל, רענן , נענה לבקשתו של שאלתיאל, ושתי מחלקות אצ"ל הועמדו לרשותו.
בשעות הערב נתקבלה ידיעה כי חל שינוי בתוכנית; הפעולה המשולבת של שש המחלקות בוטלה, ובמקומה הוחלט כי שתי המחלקות של האצ"ל ייכנסו לרמת-רחל כדי להגן על המקום. לאחר התארגנות קצרה, עלו הבחורים למשאיות ועשו את דרכם לכיוון תלפיות. שלמה חביליו, מפקד חזית הדרום, קיבל את פני הבאים והסביר למפקדים את המצב באזור. מפקדי המחלקות של האצ"ל התקשרו עם רענן, אשר החליט כי המחבר יכנס עם כל הכוח לרמת-רחל, בעוד מנשה יישאר במטה פיקוד דרום.
לאחר קבלת הנשק מידי אנשי ההגנה (שכלל: מרגמה של "2, מקלע לואיס אחד, מקלע מ.ג. צ'כי, רובים, תת-מקלעים מטיפוס סטן, רימונים וכן ארגז עם בקבוקי מולוטוב), יצאה בחצות לילה יחידת האצ"ל בשורה עורפית לכיוון רמת-רחל. הלילה היה שקט ומעמדות הערבים לא הורגשה כל תכונה מיוחדת. עם כניסת הכוח לקיבוץ, התגלה לעיני הלוחמים מחזה מעורר זוועה. עשרות רבות של גוויות ערבים, חלקם עדיין אוחזים בידיהם תרנגולות מתות, היו שרועים על הארץ. פגרי פרות ותרנגולות היו פזורים בכל רחבי המשק, והצחנה היתה קשה. הסתבר כי בגלל האירועים התכופים שאירעו שם, לא היה סיפק בידי אנשי ההגנה לקבור את המתים. בכמה מקומות היו ניסיונות לשרוף את הגוויות כדי להקל במקצת על הצחנה, אולם ללא הועיל.
את פני הבאים קיבל משה ירקוני, שהיה אחראי מטעם ההגנה על המקום, ואתו כעשרים איש. הלוחמים חולקו לעמדות השונות, בעוד הפיקוד והרזרבה מוקמו בחדר האוכל של הקיבוץ. הלילה היה שקט יחסית. פה ושם נשמע קול נפץ של פגז תועה או צרור יריות מנשק אוטומטי, אבל לא היה בכל אלה כדי למנוע שינה מן הבחורים העייפים, ולאפשר להם להחליף כוח לקראת הבאות.
למחרת, ב-24 במאי, נערכה ההתקפה הצבאית הגדולה על רמת-רחל. עבד אל-עזיז, מפקד הטור המצרי, תכנן את ההתקפה מאז התמקם בבית-לחם, כאשר לפקודתו עמדו, מלבד הכוח המצרי, גם יחידה של הלגיון הערבי וכן כוחות ערביים בלתי-סדירים. היה זה הקרב היחידי בכל מלחמת העצמאות, שבו יחידה של הלגיון הערבי פעלה בשיתוף מלא עם המצרים. הדבר נעשה ביוזמת עבדאללה אל-תל, ללא אישור מפקדת הלגיון הערבי.
בשעה 11:00 התקדם משוריין ערבי מכיוון מנזר מר-אליאס לעבר רמת-רחל. מקלע הלואיס, שמוקם על גג חדר האוכל, פתח באש והוציא את המשוריין מכלל פעולה. אנשי המשוריין יצאו מתוכו כשדגל לבן בידיהם, והאש לעברם פסקה מיד. הערבים ניצלו את הפסקת האש, ובחסות הדגל הלבן ברחו מן המקום לעבר עמדותיהם. השמחה בקרב המגינים היתה רבה, אולם למרבה הצער התברר כי הקפיץ של הלואיס התקלקל והמקלע יצא מכלל פעולה. נשלחה הודעה באלחוט למטה חזית דרום על אשר אירע, בלויית דרישה לשלוח באופן דחוף נשק אנטי טנקי. בתגובה, נשלח לקיבוץ מקלע ברן, אשר כעבור זמן לא רב יצא גם הוא מכלל שימוש.
הערבים פתחו בהרעשה כבדה על הקיבוץ ממרגמות ותותחים. עמדת התצפית שעל גג חדר האוכל נפגעה וגם הקשר עם העמדות שהיו פזורות בשטח המשק הלך והשתבש. בשעה 14:00 התקדם טור משוריין מכיוון מר-אליאס שכלל 9 משוריינים וטנק אחד, אלא שהפעם אי-אפשר היה לעוצרם. מיד הועברה הידיעה באלחוט לפיקוד דרום והובטחה תגבורת.
בעוד השריון המצרי מתקדם, פתח חיל הרגלים הירדני בהתקפה מכיוון הכפר סור-באחר. הם הצליחו לכבוש את העמדה המזרחית הקיצונית והדרך לחדר האוכל היתה פנויה בפניהם. יוסף פרנקנטל ("יפרח") נשלח עם כיתת לוחמים לכבוש בחזרה את העמדה, אולם כעבור דקות מספר חזר אחד הלוחמים לחדר האוכל וביקש לשלוח ליפרח עזרה. כעבור זמן קצר, נראתה קבוצה של כ-20 לגיונרים צועדים לעבר חדר האוכל.מספר מפקד האצ"ל במקום:" עמדתי בפתח חדר האוכל, יחד עם עוד מספר לוחמים, והתבוננתי בירדנים שהתקדמו בצורה בלתי מסודרת, צעקו וצרחו וחלקם אף החזיקו את ידיהם מורמות כלפי מעלה. בלט ביניהם מפקדם, שהחזיק אקדח מסוג פרבלום וירה באוויר. הוריתי לא לירות, מחשש שמא הירדנים מובילים את יפרח ואנשיו לפניהם, במטרה להיכנס אל תוך חדר האוכל ללא קרב (הלגיונרים וכן לוחמי האצ"ל היו לבושים בבגדי חקי שהיו נהוגים בצבא הבריטי, ועל כן קשה היה להבדיל ביניהם). כשקבוצת הלגיונרים היתה במרחק קצר מחדר האוכל, הם פנו אלינו לפתע בשאלה (בשפה הערבית): "מי אתם?" לשאלתי מי מהבחורים דובר ערבית, ענה בחיוב נסים אלבג (יליד עיראק, שבילדותו עלה ארצה עם משפחתו). לבקשתי, ענה להם נסים בערבית צחה: "אנחנו אחים ואנו מחכים לכם. מדוע התעכבתם כל כך הרבה זמן?" 100 הלגיונרים פתחו בצהלה, ובתשובה נפתחה עליהם אש מכל כלי הנשק שהיו ברשותנו. הלגיונרים נסוגו בבהלה, בהשאירם אחריהם הרוגים ופצועים רבים. (מאוחר יותר התברר, כי הירדנים חשבו שהצבא המצרי כבש את חדר האוכל ומכאן השמחה והצהלה של הקבוצה שהתקרבה מכיוון סור-באחר. כעבור יומיים נמצא אקדח הפרבלום ליד גופתו של המפקד הירדני). בכך נבלמה הסתערות הירדנים, שחזרו לעמדה הקיצונית. הם הצליחו להתקדם שוב ולתפוס עוד מספר בתים, כך שמחצית הקיבוץ היתה בידי חיילי הלגיון הערבי, בעוד המגינים התארגנו בקו שני והחזיקו במחצית השנייה. המצב בחזית המזרחית הפך להיות סטטי.
האלחוטאי היחידי, שהיה חבר ההגנה, ניצל את המהומה שנוצרה ונסוג עם מכשיר האלחוט לעבר שכונת ארנונה. יחד אתו נסוגו גם מספר אנשי אצ"ל. כדי להצדיק את מעשיהם, סיפרו כי רמת-רחל נפלה וגורל מגניה אינו ידוע (ואולי חשבו כך בתום לב).
לאחר האירוע עם קבוצת הלגיונרים שנבלמו ליד חדר האוכל, הגיעו ידיעות מהצד המצרי על התקדמות השריון לעבר הקיבוץ, תוך שהם יורים בתותחים בכינון ישיר אל עמדותינו. העמדה שסבלה יותר מכול היתה נקודת-התצפית שעל גג חדר האוכל. הפצועים ירדו מן הגג בזה אחר זה, אולם על התצפית אי-אפשר היה לוותר. מספר הפצועים שרוכזו על רצפת חדר האוכל הלך וגדל, ולרוע המזל גם החובש היחיד נפצע. ואם לא די במספר הנפגעים הרב, הרי שגם התחמושת הלכה ואזלה. המצב היה בכי רע. כאשר נדמה היה כי השריון עומד לפרוץ לתוך שטח הקיבוץ, שלחתי את אחד הבחורים אל השער, כשהוא מצויד בבקבוקי מולוטוב. לרוע המזל, כאשר התקדם לאיטו, התפוצץ לידו לפתע פגז שפגע בבקבוקי המולוטוב והבחור נכווה בכל חלקי גופו.
עקב מספרם הרב של הפצועים, הועמדנו בפני בעיה קשה של מחסור בלוחמים. אחד המפקדים, שנפצע אף הוא, פנה במלים נרגשות אל חבריו הפצועים, והסביר להם שאם יצליחו הערבים להגיע עד חדר האוכל, הוא יחלק להם נשק והם יילחמו עד הכדור האחרון. היה זה משה ברודצקי ("דניאל"), אשר שימש קצין בצבא ארה"ב בזמן מלחמת-העולם השנייה. דניאל הגיע ארצה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ועם פרוץ הקרבות הצטרף לשורות האצ"ל והשתתף בהגנת העיר. דניאל נפצע בהיותו בתצפית על גג חדר האוכל, ולאחר שנחבש לא היסס לעלות שנית על הגג. רק כאשר נפצע שנית, נשאר בחדר האוכל יחד עם יתר הפצועים.
השריון המצרי, שמנה תשעה משוריינים וטנק אחד, התמקם קרוב לקיבוץ והסתפק בירי תותחים ומכונות ירייה. ניהלנו איתם מלחמה פסיכולוגית. שכבנו בשקט בעמדות ולא יזמנו דבר. נוצר הרושם שיש בידינו נשק אנטי-טנקי הפועל מטווח קצר יחסית, וכי אנו מחכים עד שהשריון יתקרב יותר כדי לנוכל לפגוע בו. כך בכל אופן חשבו המצרים (כפי שהתברר מאוחר יותר) ועל-כן נשאר השריון על מקומו מבלי להתקרב אלינו יתר על המידה. חיל הרגלים, שהתקדם מאחורי השריון, פתח בהסתערות, אולם נבלם על-ידי אש המגינים. ההוראה היתה לכוון היטב ולירות על-מנת לפגוע. ואמנם לאחר מספר ניסיונות, בהם נגרמו לאויב אבדות רבות, נשאר חיל הרגלים מאחורי המשוריינים והחזית התייצבה.
גם החזית המזרחית התייצבה. חיילי הלגיון הערבי תפסו את מחצית שטח הקיבוץ והסתפקו בהפגזה ובירי ממכונות ירייה. אנו הצלחנו להתבצר בקו הגנה חדש שכלל שורה של בתי-אבן ומנענו את התקדמות הלגיון לעבר חדר האוכל. קרה שלוחם יהודי נכנס לעמדה שנתפסה על-ידי הלגיון; הלגיונר שפנה אליו בערבית, נורה ונהרג במקום והעמדה החליפה ידיים.
בעוד מתנהל הקרב ברמת-רחל, נפוצו בעיר שמועות שהקרב הוכרע וכי לא ידוע גורל המגינים. בשעה שבע בערב הודיע דובר הסוכנות היהודית כי רמת-רחל נמצאת בידי המצרים. בתשובה לשאלה אמר הדובר כי "היו שם מספר אנשי אצ"ל אשר כנראה נהרגו או ברחו". זו היתה הסיבה ששאלתיאל לא מיהר לשלוח תגבורת לרמת-רחל הנצורה, ורק עם חשכה נשלח כוח של הפלמ"ח ושל גדוד "מוריה", לכבוש את המקום מידי האויב. ואמנם, לאחר שקיעת החמה, נשמעו קולות מכיוון ארנונה. שמחה הציפה את המגינים, אולם מה רבה היתה הפתעתם כאשר לפתע נפתחה עליהם אש מכיוון ארנונה. המגינים לא השיבו אש ובדרך נס לא נפגע אף אחד. עברו דקות ארוכות, עד אשר הבינו אנשי ההגנה כי רמת-רחל לא נפלה ואין צורך לכבוש את המקום מחדש.
הפגישה בין לוחמי ההגנה והאצ"ל היתה נרגשת מאוד. בחורים התחבקו בעוז, למרות שלא הכירו איש את רעהו. אני נקראתי אל מכשיר האלחוט וההוראה שקיבלתי היתה לפנות את רמת-רחל ולצעוד לעבר תלפיות, יחד עם הפצועים קל. בעוברנו ליד "ארמון הילדים" (כינוי לעמדה הקיצונית של שכונת ארנונה) פגשנו להפתעתנו את יפרח וחבריו. הם סיפרו לנו שלא יכלו להגיע לחדר האוכל בגלל האש החזקה שנורתה עליהם. לכן נסוגו לעבר השדה הפתוח, וזחלו במשך מספר שעות, עד אשר הצליחו להגיע ל"ארמון הילדים".
הפצועים קשה הועברו אחר-כך באמצעות אמבולנסים. בסך-הכול נפצעו 35 איש, מהם 5 פצועים קשה. מאיר סילבר ("הלל"), שנעדר אותו לילה, נמצא כעבור יומיים הרוג באחת העמדות. הוא היה יליד דרום אפריקה, בן יחיד להוריו, שעזב את ביתו והתנדב לשורות האצ"ל בירושלים. הלל הוכשר בדרום אפריקה להיות טייס, אולם בירושלים עבר "הסבה" לחיל הרגלים. הלל התחבב על כולם, לא מעט בזכות חוש ההומור המיוחד שלו. הידיעה על מותו היתה קשה מנשוא לבני-משפחתו, ואמו נפטרה זמן קצר לאחר-מכן. "
על הפגישה המרגשת עם אנשי התגבורת, סיפר יוסף עוזיאל בעיתון "בטרם", מ-15 ביולי 1948:

 

הגענו לרמת-רחל. מי אמר שהאצ"ל נסוג? אכן, יחידות מועטות עמדו בקרב-גבורה כזה שבו עמד האצ"ל ברמת-רחל. יום תמים היו מבודדים ומנותקים ועמדו בפני הסתערות המונית של הלגיונרים וחיל מצרי סדיר, אף לאחר שנאלצו להפקיר את עמדותיה הקיצוניות של רמת-רחל ולהתבצר בבניין הגדול של חדר האוכל. אחרי נסיגתו המהירה של האצ"ל משייח' ג'ראח, פיקפקנו בכושר הקרבי של חייליו - אך עמידתם ברמת-רחל איחתה את הקרע; לב דיבר אל לב ולחיצת ידיהם של אנשי האצ"ל הנצורים גילתה לנו מה רבה אהדתם לנו. הפצועים הרבים שהתגוללו על הריצפה התעודדו: מי אתם? תגבורת? באמת באתם? - יחי החי"ש! ... עיני רבים מאתנו נתלחלחו קמעה למראה הפצועים הרבים שהמשיכו ללחום אף בהיותם על סף הייאוש! "אין דבר, חברה, אתם חוזרים! התעודדו!" אצ"ל נפרד מאתנו: "החזיקו מעמד כמונו, אל תיסוגו". אל פחד, חייכנו, החי"ש לא ייסוג.

 

למחרת היום הודיע דובר הסוכנות היהודית כי ההסתערות המצרית על דרום ירושלים נבלמה וכי "אנשי האצ"ל שהגנו על רמת-רחל גילו גבורה רבה". דוד שאלתיאל הרחיק לכת וציין כי בבלימת ההתקפה המצרית הצילה יחידת האצ"ל את דרום ירושלים כולה.

 

הקו העירוני:

 

מלחמת העצמאות הסתיימה בהסכם הפסקת האש במלון השושנים ברודוס. הסכם זה , בירושלים, קיבע את הגבול בין ישראל לירדן שעבר בתוך העיר וחצה אותה בין המדינות.

קו הפסקת האש בירושלים כונה הקו העירוני וידע לא אחת מקרי התנגשות בין ישראל וירדן.

לא אחת, צלפו חיילים ירדנים מן החומה אל עבר הצד הישראלי , דבר שחייב הקמה של חומה למניעת צליפות.

בעיה נוספת היוה שטח הפקר בין המדינות בתוך העיר ששני הצדדים טענו לבעלות עליו מכיוון שקו הפסקת האש בירושלים צויר בעפרון שעווה ירוק שבשטח תפס עשרות מטרים שיצרו נקודת מחלוקת בין ישראל לירדן.

על מנת למנוע חיכוכי גבול הוקמה ועדת שביתת הנשק של האו"ם שפיקחה על ביצוע הפסקת האש ימושבה היה בארמון הנציב.

מעבר הגבול היחיד בין המדינות היה בבית מנדלבאום.

המאחז הישראלי היחיד שהיה מעבר לקו העירוני, היה מאחז הר הצופים שכלל את מבנה האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה ששניהם לא פעלו לאחר המלחמה. במקום היתה דרך קבע נוכחת משטרתית ולא צבאית (על פי הסכם שביתת האש) ששמרה על ריבונות ישראל במקום.(בפועל ישראל העלתה להר חיילים בלבוש שוטרים והבריחה נשק אל ההר על מנת שבמצב מלחמה לא ייוותרו מגיני ההר ללא נשק.

לאורך הקו העירוני הוקמו מוצבים ישראלים ומולם מוצבים ירדניים לפעמים בעלי אותו שם כמוצבי הפעמון ,נקניק , אריה לולב , בית התריסים ובית תורג'מן. המציאות הסטטית בה ירושלים היתה חצויה והעיר העברית מורפת מדלושת עבריה , מנעה ממנה את יכולת הפיתוח כפי שהייתה יכולה להתפתח.

 

איחוד העיר במלחמת ששת הימים:

 

מלחמת ששת הימים שברה את מציאות הקו העירוני בירושלים.

עם פתיחת החזית מול מצריים וסוריה שלח ראש הממשלה לוי אשכול שדר למלך חוסיין לבל יתערב במלחמה משום שאין לישראל שום כונה התקפית ביחס לירדן.

חוסיין, קיבל מנאצר דיווחים כוזבים בדבר הישגי הצבא המצרי מול ישראל. חוסיין לא רצה להישאר מאחור ויותר גרוע להיחשב כמשתף פעולה עם ישראל ולכן פתח בהרעשה ארטילרית על ירושלים העברית.

כל זמן שהצבא הירדני רק הפגיז, ישראל לא הגיבה משום שראתה בהפגזות הזדהות עם נאצר ויציאת ידי חובה , אולם ירדן לא הסתקה בכך ובמהלך צבאי כבשה את ארמון הנציב כשפניה אל עבר שכונת תלפיות.

צעד זה הביא לשינוי תכנית המלחמה הישראלית והביא לפתיחת חזית אקטיבית מול ירדן.

בנוסף לחטיבת ירושלים שתפסה עמדות בדרום העיר, הובאה חטיבת הצנחנים אל צפון העיר .

בנוסף פעלה לטיבת שריון הראל בפיקודו של אורי בן ארי באיזור המעטפת הצפונית של ירושלים.

החלה תנועת מלקחיים לכיבוש מזרח ירושלים. מדרום פרצה חטיבת ירושלים וכבשה את ארמון הנציב, צור באהר, ג'בל מוכאבר , אבו תור וסילוואן.

מצפון פרצה חטיבת הצנחנים וכבשה בקרב גבורה הירואי את   גבעת התחמושת , שייח ג'ראח דרך שכם ססלאח א דין , מוזיאון רוקפלר ורכס הר הצופים.

חטיבת הראל כבשה את גבעת הרדאר, נבי סמואל , עטרות , תל אל פול וגבעת המבתר.

השלמת אילוד ירושלים נישתה בפריצה לעיר העתיקה על ידי הכוחות מחטיבת הצנחנים וחטיבת ירושלים.

תוך יומיים הושלם תהליך איחוד ירושלים. החומה המפורסמת שהועמדה לאורך הקו העירוני נהרסה וירושלים אוחדה תחת שלטון ישראל.