.

 

קמפוס נגב –נגב מערבי

 

להלן פירוט על מתווה סיור,

למעוניינים במדריך ניתן ליצור קשר עם דודי -054-8175073

 

ניר עם                                                                                                                                                   ניר עם הוא קיבוץ בנגב הצפוני-מערבי, ממערב לשדרות, המשתייך

לתנועה הקיבוצית. הקיבוץ הוקם בשנת 1943 על ידי חברי בארגון גורדוניה 

שעלו מבסרביה‏‏‏. בשנים שלאחר מכן הצטרפו לקיבוץ גם עולים מארגנטינה,

צרפת ודרום אפריקה.

קיבוץ ניר-עם נמצא במערב הנגב הצפוני, כקילומטר משדרות וקרוב מאד

לרצועת עזה, "סנדוויץ' בין בית חאנון ושדרות". הקיבוץ מונה כיום כ-300

תושבים. קידוחים באזור ניר עם שימשו מקור לקו שהונח בשנת 1947 

וסיפק מים ל-11  הנקודות בנגב, שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תש"ז.

בקיבוץ נמצא "מוזיאון המים וביטחון הנגב" המתאר את פרשת מציאת

המים באזור ועמידת המקום במלחמת העצמאות.

ב- 41 מוקם קיבוץ דורות לזכר דב, רבקה ותרצה הוז, שנהרגו בתאונת דרכים. ב- 43' עולים עוד מס' יישובים, שוב מאותה סיבה.  ניר עם, שהיה צריך להקרא "ניר חיים" לזכר ארלוזורוב, ונקרא כך, שכן היה בזה משהו סמלי בעליית קיבוץ, בעוד העם היהודי מושמד באירופה.

יוסף וייץ (קק"ל) עוקף את האיסור הבריטי על הקמת יישובים, בכך שהוא מקים מצפים, שרשמית נועדו לבדיקות ומדידות אקלימיות וחקלאיות, לקראת התיישבות עתידית בנגב.

במסגרת זו מוקמים 3 מצפים :

1.   גבולות

2.   רביבים, הדרומית ביותר

3.   בית אשל, שהתפנתה מאוחר יותר ל"היוגב", ליד מגידו.

במקביל, הוקמו ניצנים, יד מרדכי, בארות יצחק, ניר עם.  סה"כ : 4 קיבוצים/יישובים, ו- 3 מצפים, בשנת 1943.

כל יישוב שייך לתנועה מיישבת אחרת: שומ"צ, מפא"י, פועהמ"ז, וציונים כלליים.  רוב היישובים הצליחו לספק בעצמם את צורכיהם, ובמקביל קיבלו אספקה ממרכז הארץ.

 

צינור המים ומוזיאון המים בניר-עם:

הדרכה מקומית בתאום ע"י אינדיו (דוד קידר), מפעיל המקום. בטלפון מספר 050-7549930.

המקום הוא מפעל של איש אחד, ניסן צורי.

בתמונה הגדולה שרואים במוזיאון רואים באופק רק שדות ושממה- כך נראה המרחב כשהגיעו לכאן מקימי הקיבוץ, וכך נראה הרקע של כל התמונות במוזיאון- שממה מוחלטת. אם יש עצים- הם גדלים בד"כ בערוצי הנחלים.

תמונה נוספת מתארת את האווירה במקום באותה תקופה (1943): בשני צידי התמונה עומדים שני שכנים ערביים: אחד מוכר מים (אין עדיין מים ביישוב, ויש לקנות מים), והשני- שומר שדות. במרכז התמונה- חייל מהבריגאדה, אחד מ-30 הצנחנים שעליהם נמנו חנה סנש, חביבה רייך ואנצו סירני.

בתמונה נוספת רואים קרוואן (שאז נקרא 'ליפט') שעומד על 4 בלוקים.

כשהמתיישבים הראשונים של ניר-עם הגיעו למקום, הם גילו שאין כאן מים, ובלי מים אין חיים. מי שגילה מים באזור היה פרופ' ליאו פיקארד, שידע שיש מים באקוויפר מישור החוף ויש לחפור ולהגיע עד אליו.

בשנת 46' כשהוקמו 11 הנקודות, גויס שמחה בלאס ממקורות, למצוא פתרון לבעיית המים ליישובים.

אנשי הרכש של עליה ב' באירופה, גילו בלונדון מצבור ענק של צינורות בקוטר 6 אינצ', שנשאר מה"בליץ" על לונדון ושימשו לכיבוי שריפות.

בנמלצת שמחה בלאס, הם קונים אותם ומעבירים לנגב, וכך מוקם קו צינורות מים לאורך 220 ק"מ, מניר עם אל היישובים בשני קווים עיקריים.

על קווי המים היה צורך להגן, שכן הערבים היו יורים בו ופוצעים אותו, ומדי פעם היה מבצע של תיקון ושיפור הקו.

מניר עם היו יוצאים הסיורים ברגל, ברכב, ואף באווירונים קטנים.  הבריטים אישרו את הנחת הקו, בתנאי שגם הערבים ייהנו ממנו ויהיו לו נקודות יציאה בחלק מהכפרים.

שישה הלוחמים הראשונים שנהרגו במלחמת העצמאות היו פטרול של הצינור, שנרצחו ליד קיבוץ אורים.

ליד "מוזיאון המים והביטחון בנגב".  כאן ישב הקיבוץ בתחילה, וכאן נחפרו בארות שהובילו מים לבריכה הגדולה, שהייתה אז מכוסה בעפר למניעת פגיעה בהפגזה.

בשנים 1943-44 קמו 7 ישובים ו-3 מצפים. בין היישובים היה קשר- לא טריטוריאלי, אבל תוכנית של התיישבות עם פריצה מסודרת. ב-6 לאוקטובר 1946 קמו 11 הנקודות בנגב. מעולם לא היה מבצע כזה בארץ- מעולם לא הוקמו 11 ישובים ביום אחד, ובנוסף, תוך איחוד בין הזרמים האידיאולוגיים המיישבים.

אחרי שהוקמו 11 הנקודות, החלו לדאוג לנושא המים: מתחו 210 ק"מ של צינור שיצא מניר-עם, "תפר" את כל ההתיישבות הקיימת, שמנתה אז כבר 22 ישובים, וסיפק להם מים. הקימו יחידה מיוחדת שאנשיה שמרו על הקווי המים, ואותם שומרים הורשו להחזיק נשק חוקי.

בשנת 1947 הסתיים שלטון המנדט הבריטי, והגיעה לארץ ועדה מיוחדת של 11 נציגים מטעם האו"ם לטיפול בסכסוך היהודי-ערבי. לאחר שערכו פגישות עם הרבה אנשים, חברי הוועדה יצאו לשטח, הגיעו לניר-עם וראו שטח ירוק של גזרים באמצע המדבר, המשיכו לנסוע והגיעו לרביבים, מצאו שגם שם ירוק. הם ידעו שאם הם ישאירו את השטח לבדואים, הוא יישאר שומם, אבל אם יתנו הזדמנות למתיישבים החדשים, יש סיכוי שכל הנגב יהיה ירוק. לכן בהצעה של תוכנית החלוקה הנגב נשאר בידיים יהודיות.

הערבים לא קיבלו את ההצעה לתוכנית החלוקה.

עבור יישובי הנגב, מלחמת השחרור החלה כבר למחרת ההחלטה על החלוקה, ב-30 בנובמבר 1947.

הדבר בא לידי ביטוי בהתנכלויות של הערבים לתחבורה ולצינור המים, כנופיות נגד כנופיות.

למחרת ההכרזה על הקמת ישראל פלשו לארץ צבאות מדינות ערב והחל החלק השני של המלחמה. הנגב היה נצור, בכפר דרום, ביד מרדכי ובניצנים היו קרבות קשים והמקומות נעזבו, אבל שאר היישובים הנגב נשארו. ישראל תקפה חזרה, ובסוף המלחמה הכריז בן גוריון ש"קיבלנו מעבר למצופה"- מעבר לתוכנית החלוקה.

על צינור המים כתב אלתרמן בטור השביעי שלו "קונצ'רטו לצינור".

 

מצפה נביה מרעי                                                                                                                         אלוף משנה בצה"ל וסגן מפקד אוגדת עזה בצה"ל, נהרג מירי פלסטיני ברצועת עזה בעימותים שהיו חלק ממהומות מנהרת הכותל.

באוקטובר 1972 גויס נביה לשירות חובה בצה"ל, והיה נחוש להתגייס לחטיבת הצנחנים, זאת בניגוד למקובל בעדה הדרוזית, שבניה נהגו להתגייס ליחידת המיעוטים. בסיוע שר הביטחון באותה תקופה, משה דיין, והרמטכ"ל, דוד אלעזר, הגשים את משאלתו. במהלך מסלול ההכשרה לצנחנים פרצה מלחמת יום הכיפורים, ומרעי יצא להילחם עם גדודו בחצי האי סיני.

לאחר קורס קצינים, שובץ בגדוד חרב, שנקרא עד אז בשם "יחידת המיעוטים". נביה היה הוגה הרעיון להחליף את שם הגדוד ל"חרב" על מנת להעלות את גאוות היחידה, ולתרום להעלאת המוטיבציה בקרב הדרוזים להתגייס לצה"ל. במסגרת הגדוד שירת בתפקידים שונים ביניהם מפקד מחלקה, סגן מפקד גדוד, וקצין המבצעים של הגדוד.

החל מאוקטובר 1976 שימש כמפקד פלוגה בבית הספר לחי"ר. כשנתיים מאוחר יותר עבר לבית הספר לקצינים, ובין השנים 1978 ו-1979 שימש כמפקד מחלקה במקום. באותה תקופה נישא לבחירת ליבו, שרחה, ובשנת 1978 נולדה בתם היחידה - מנאל.

בהמשך מילא מרעי מספר תפקידים קרביים בצה"ל, ביניהם מפקד גדוד חרב, ב-1989 קודם לדרגת אלוף משנה. זאת לאחר שבינואר 1990 נהרג אל"מ יצחק רחימוב, שהיה מפקד החטיבה המערבית בדרום לבנון, ומרעי נקרא למלא את מקומו. בשנת 1994 מונה למפקד החטיבה הצפונית בעזה. לאחר שנתיים של עבודה בתפקיד מונה לתפקיד סגן מפקד אוגדת עזה, כתפקיד אחרון לפני קידומו למפקד האוגדה, תפקיד הנושא דרגת תת-אלוף.

ב-27 בספטמבר 1996, בעימותים שהיו חלק ממהומות מנהרת הכותל, נפל מרעי במהלך קרב ברצועת עזה. בן 42 היה במותו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בחורפיש.

במהלך שירותו קיבל מרעי את אות השירות המבצעי, אות מלחמת יום הכיפורים ואות מלחמת שלום הגליל.

לזכרו של מרעי הוקם על גבעת נזמית מצפור של קק"ל. אל נקודת התצפית ניתן להגיע בדרך עפר היוצאת מכביש 232, כקילומטר מערבה מהכניסה לקיבוץ מפלסים. המצפה צופה אל רצועת עזה, והוא שימש את אמצעי התקשורת בעת מבצע עופרת יצוקה. במצפור גם ניטע עץ זית שהובא מחורפיש, לזכרו של נביה מרעי.

תצפית על עזה.  ניתן לראות את גבעת עלי מונתר השולטת על עזה מדרום, ויש הטוענים,ששמשון עקר את שערי העיר (שופטים טז') "אל ההר מול פני חברון",והכוונה היא לעלי מונתר, שכן משם רואים את הרי חברון.

 

אנדרטת "חץ שחור"                                                                                                             מבצע חץ שחור או פעולת עזה הוא פעולת תגמול צבאית שנערכה החל ב-28 בפברואר ועד 1 במרץ 1955 על ידי צה"ל ברצועת עזה, שהייתה באותה תקופה בשליטת מצרים.

המניע הרשמי לפעולה היה סדרת מעשי רצח ואלימות שביצעו מסתננים, ששיאם ברצח של תושב ישראלי ברחובות. הרצח זעזע את המדינה בשל העובדה שהוא התבצע ברחובות, מרחק של כ-30 קילומטרים מגבול הרצועה. בקרב חברי הממשלה הייתה תמימות דעים לגבי הצורך בתגובה.

פקודת המבצע, שכונה "חץ שחור", מופיעות ארבע משימות:

  1. המגמה: להגיב על פעולות הרצח והמודיעין שבסיסן ברצועה.

  2. המטרה: לחדור למחנה צבאי ליד עזה, ולחבל במתקניו וכן לפוצץ את מכון המים ואת תחנת הרכבת.

  3. לפגוע בחיילי האויב רק אם הם מפריעים למשימה.

  4. אין להשאיר נפגעים בשטח.

הכוחות שהשתתפו

באוגוסט 1953 הוקמה יחידה 101 שבצעה מספר פעולות תגמול מוצלחות. לאחר כ-5 חדשים הם התאחדו עם גדוד 890 של הצנחנים.

כוח א' בפיקודו של סעדיה אלקיים (סופפו), עם כוחות משנה בפיקודם של הלל,עוזי עילם וטיבי שפירא. כוח זה הורכב מלוחמי קורס מכי"ם של פלוגה א' שהיו בעיקר בני משקים וקיבוצים. תפקיד הכוח היה לכבוש את המחנה, להרוס את המבנים ולחבל במתקני מכון המים שלידו. כוח ב' בפיקודו של משה ינוקא, כוח עתודה. תפקידו היה לאבטח את אזור החדירה לתוך המוצבים המצרים כדי למנוע הפתעות מן העורף. כוח ג' בפיקודו של דני מט כלל את מחלקת הסיור של הגדוד ותפקידה היה לחסום את כביש עזה רפיח ולהשמיד כל תגבורת מצרית שתנסה להגיע למקום הפעולה מדרום. כוח ד' בפיקודו של מוטה גור כלל את לוחמי פלוגה ד' שחולקו ל- 3 כוחות משנה בפיקודם של לוי חופש, דן ליף (ליפשיץ) ומשה סטמפל. תפקיד הכוח היה לכבוש את תחנת הרכבת והמחנה שלידה. כוח ה' בפיקודו של אברהם חלווה, רס"ל פלוגה ד'. תפקיד הכוח היה להקים חסימה צפונית, ולהשמיד כל תגבורת מצרית שתנסה להגיע למקום הפעולה מצפון, וכן לשמש עתודה למקרה הסתבכות. מחלקת ההדרכה במטכ"ל (מה"ד) צרפה למבצע את הקצינים מיכאל קרטן ודוד אלעזר(דדו(.

הפעולה בוצעה על ידי כוחות שהורכבו מהצנחנים בפיקודו של אריאל שרון. הפעולה התבצעה על פי הפקודה, אלא שבפועל התרחבה הרבה יותר. המצרים מנו 37 הרוגים ו-31 פצועים. לצה"ל היו שמונה הרוגים ושלושה עשר פצועים. זו הייתה פעולת התגמול הגדולה הראשונה, ואחת הראשונות שהופנתה במפורש כנגד החיילים. בניגוד לפעולות לפניה, פעולה זו פורסמה ברבים והיה ידוע איזו יחידה ביצעה אותה (אם כי צמרת צה"ל ניסתה למנוע את פרסום מספר ההרוגים.

שלושה ממשתתפי הפעולה קבלו את עיטור העוז לאחר שהוסב מצל"ש הרמטכ"ל: אלקיים סעדיה (סופפו), שנהרג בפעולה, אהרון דוידי ועוזי עילם.

במצרים נתפסה הפעולה כעלבון, ובדיעבד ניתן לומר שהיא הביאה לעידן של מתיחות והתחמשות בינה לבין ישראל. הגבול הישראלי-מצרי שלאחר הפעולה היה חם ומאוד לא רגוע. נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר טען שהפעולה הייתה המניע המרכזי לעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית שחימשה את מצרים והביאה לפתיחתו של מבצע קדש.

האתר הוקם עלי ידי עמותת "חץ שחור" המורכבת מלוחמי הצנחנים מדור פעולות התגמול ששמה לה למטרה להקים אתר מורשת וזיכרון לנופלים בקרב ולסיפור גבורתם של הלוחמים בפעולות התגמול.

האתר נמצא בצד המערבי של כביש 232 ליד קיבוץ מפלסים, על גבעה הצופה על עזה. בקצה המערבי של האתר נמצאת טבלה בצורת חץ ועליה פרטי מבצע "חץ שחור" ובנקודה הצופה על עזה נמצאת טבלת זיכרון לסעדיה אלקיים (סופפו), מפקד פלוגה א' בגדוד 890 שנפל בפעולה זו.

משני הצדדים יש סלעים מסותתים ועליהם פרטים על פעולות התגמול. במקום גם אתר זיכרון עם רשימת הנופלים בפעולות התגמול.

 

הבניין המשוחזר ממזרח, הוא "בית וועדת שביתת הנשק", וכאן היו מפגשי הקצינים הישראלים והמצרים בכל מיני נושאים.

ב- 30/9/54, העבירה ישראל כ"מקרה מבחן" אוניה בתעלת סואץ לאחר הלאמתה ע"י נאצר. 
הספינה "בת גלים" נעצרה והמלחים נישבו, וישבו 3 חודשים בכלא המצרי.  הם הוחזרו מנקודה זו.

 

 

 

קיבוץ בארי וסיפור 11 נקודות ההיתיישבות

 

 

 

בסיום מלחה"ע ה- 2, שוב עולה נושא חלוקת הארץ על הפרק.

לא"י מגיעה וועדת "מוריסון גריידי" (אנגלו אמריקנית). 

בהמלצותיה, מוציאה הוועדה את הנגב מחוץ לתחום היהודי

של א"י.

בתגובה לתוכנית זו, יוצאת לפועל תוכנית להקמת 11 נקודות

יישוב, במוצאי יוהכ"פ תש"ז.

11  הנקודות הן אחד-עשר יישובים אשר הוקמו במבצע התיישבות 

גדול בנגב הצפוני, ביוזמת הסוכנות היהודית. מטרת המבצע הייתה

לגרום להכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית. מבצע התיישבות זה נחשב לגדול מסוגו בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל.

רוב המוחלט של היישוב היהודי ב-1946 היה מרוכז במרכז הארץ וצפונה. בנגב ישבו מאות בודדות של מתיישבים יהודים במספר מועט של קיבוצים בנגב הצפוני ובשלושה מצפים. האוכלוסייה בנגב מנתה כ-50,000 תושבים, רובם המוחלט בדווים. לאחר פרסום הספר הלבן של שנת 1939 הגבירו המוסדות רכישה של קרקעות גם בנגב (תוך כדי עקיפת החוק שאסר זאת) כחלק מתוכנית להתיישבות עתידית. ב-1946 קבעה תוכנית מוריסון גריידי – שהייתה ועדת מומחים אנגלו-אמריקאית לבדיקת בעיית ארץ ישראל – כי 17% משטחי ארץ ישראל ישויכו למדינה היהודית, 40% ישויכו למדינה הערבית ו-43% אחוז (כולל ירושלים) יישארו בידי המנדט הבריטי כשטח בינלאומי. הנגב הצפוני יועד להיות חלק מהמדינה הערבית והנגב הדרומי יועד להישאר בשטח הבריטי.

ראשי היישוב החליטו ליצור מציאות פוליטית חדשה שתאלץ את הגורמים הבינלאומיים לשקול את מפת החלוקה מחדש. העיתוי לפעולה נבחר כתגובה לאירועי השבת השחורה בה נעצרו מרבית מנהיגי היישוב ולאחר ה"עוצר הגדול" (עוצר של 80 שעות על תל אביב בקיץ 1946). לוי אשכול, שמילא זמנית את תפקיד ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בארץ, יזם את הקמת 11 היישובים. כתב על כך שמחה בלאס בספרו "מי מריבה ומעש": "בזמן העוצר הגדול בתל אביב ישבה הנהלת הסוכנות בגולה. בארץ כיהנה הנהלה זמנית: זלמן שזר, הרב מאיר בר-אילן ולוי אשכול. אשכול השיג בנקל את הסכמת חבריו על מפעל הבזק שיש להקים בנגב."

כתב על כך ביומנו ד"ר יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל, שביוזמתו הוקמו עוד ב-1943 שלוש נקודות התיישבות בנגב: "אותה שעה, נולד אצלנו הרעיון על חיזוק עמדתנו באותם אזורים שמתנכלים לנתקם מאתנו. הקמת עמדות – זו הייתה התגובה ובעמדות בזק הכתוב מדבר, שיהפכו במרוצת זמן קרוב ביותר לנקודות יישוב מבוססות."

הסיבה העיקרית להיקפו הנרחב של המבצע המתוכנן הייתה ניסיון ליצירת מציאות פוליטית חדשה בנגב הצפוני תוך כדי משיכת דעת הקהל לעניין. גם בחו"ל וגם בציבור היהודי בארץ (הדגשת חשיבות הנגב). כמו כן, סברו המארגנים כי יקשה על הבריטים לפנות בכוח מספר רב כל כך של נקודות. סיבה נוספת הייתה הקרבה היחסית בין הנקודות, שהייתה אמורה לאפשר להן לסייע אחת לשנייה בנושאי ביטחון ולוגיסטיקה בהמשך דרכן כיישובים חדשים.

ברשות הגורמים המיישבים היו קרקעות בנגב שנרכשו מידי בעליהן ועליהן תוכנן להקים יישובים. הקרקעות נרכשו על ידי סוחרים פרטיים, כגון :משה סמילנסקי, חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת. כל הקרקעות עליהן עלו 11 הנקודות היו בבעלות יהודית.

בעיה נוספת הייתה אספקת מים ליישובים החדשים. לפני העלייה לקרקע, הייתה כבר קיימת תוכנית מפורטת לסלילת שני קווי מים מקידוח באזור ניר-עם אל היישובים החדשים. התוכנית הייתה של מהנדס המים של מקורות - שמחה בלאס שלמטרה זו יזם הבאת צינורות באורך של 200 ק"מ שהוצעו למכירה בלונדון, לאחר שבמשך מלחמת העולם השנייה השתמשו בהם כמערכת להובלת מים לכיבוי השריפות שנגרמו על ידי התקפות האוויר הגרמניות. כמו כן הובער בחלק מהם דלק כדי לייצר מסכי עשן מעל לעיר ולהסתירה מהטייסים הגרמניים. על מנת לשמור על חשאיות המבצע, עוכבה הנחת הקווים ובפועל התבצעה רק ב-1947.

איוש הנקודות נעשה על ידי כל הזרמים ההתיישבותיים. נמסרה הודעה ל-11 גופים התיישבותיים. רובם ישבו כפלוגות עבודה במושבות במרכז הארץ ומיעוטם עדיין היו גרעיני נוער במסגרת הפלמ"ח. על כל גוף כזה היה להכין לליל העלייה על הקרקע 25 חברים ו-5 חברות. המיקום המדויק אליו היה מיועד לעלות כל גוף נשמר בסוד עד לליל העלייה.

התאריך המדויק למבצע, במוצאי יום הכיפורים, נבחר על מנת להקטין את ערנות הבריטים ונבע משתי סיבות: הקושי לצפות שיהודים יוציאו לפועל מבצע כה גדול מיד אחרי הצום וגם מאחר שהיה זה מוצאי שבת וערב היום החופשי (יום א') של החיילים הבריטיים.

המוסדות העריכו את המבצע כמורכב ומסוכן ולכן הטילו את תכנון המבצע וביצועו על מטה ההגנה. כמפקד המבצע נקבע יוסף אבידר שהיה אחד ממפקדי ההגנה. לצורך המבצע גויסו מתנדבים מיישובים ותיקים, כלי רכב רבים ונוטרים שתפקידם היה לאבטח את המבצע. כל הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על ידי חברת סולל בונה.

מספר שעות לאחר סיום צום יום הכיפורים החלו בהעמסת הציוד על המשאיות ובסביבות חצות יצאו משש נקודות הבסיס שיירות של מכוניות לעבר 11 הנקודות. השתתפו במבצע כ- 200 משאיות וכלי רכב שונים וכ-1,000 איש. התנועה לנקודות עברה בשלום והשיירות לא התגלו (במקרה של חצרים, המשאיות הגיעו מבארות יצחק שבצפון והאנשים הגיעו במסע רגלי מבית אשל שבמזרח וזאת, כדי למנוע גילוי המשאיות על ידי תושבי באר שבע הערבית שלידה עבר מסלול ההגעה הרגלי). העבודה בנקודות עצמן נמשכה למעשה יומיים עד השלמת כל המבנים והגדרות שתוכננו.

העלייה עצמה נעשתה במתכונת הדומה לחומה ומגדל מבחינת ריכוז מאמץ של מספר רב יחסית של אנשים להקמה מהירה של התיישבות חדשה בשטח. אבל, החומה הייתה רק גדר תיל. המגדל היה מגדל עץ עם חבית מים. כמו כן הוקמו בכל נקודה מספר צריפים שהובאו במשאיות ואהלים.

 

 

היישובים שעלו באותו לילה על הקרקע הם:

 

הבריטים הגיעו לרוב הנקודות כבר למחרת העלייה על הקרקע. למרות שעבודות הבנייה בנקודות היו עדיין בעיצומן, הם לא התערבו בנעשה ולא ניסו לפנות את המתיישבים בכוח ורק תחקרו את המתיישבים לגבי זהות בעלי הקרקע ומקורות המים. גם בימים אחרי כן נמנעו הבריטים מפעולה כנגד היישובים החדשים. גם בשל העובדה כי החוק העות'מאני של איסור הריסת מבנה מקורה היה עדיין בתוקף, גם כי סברו שהנקודות הן מעין "תחנות ניסיונות חקלאיות" (כפי שהיו שלושת המצפים) וגם (ואולי זו הסיבה העיקרית) מחשש לתגובה שלילית בעולם ובמיוחד מהתנגדות אמריקאית.

הבדווים תושבי האזור נחלקו לשניים בתגובותיהם הראשוניות. חלקם העדיפו לקבל בברכה את היהודים מתוך תקווה שבואם יביא ברכה לאזור ואף סיפקו מים לחלק מהנקודות וחלקם התנגדו ליישובים החדשים. בעיתונות הערבית בוטאה עמדה חריפה כנגד "כיבוש הנגב על ידי היהודים".

ביוני 1947 מגיעה וועדה נוספת, אונסקו"פ = U N SPECIAL COMITTY OF PALESTINE.  הפעם מדובר בוועדה של האו"מ, והיא מקבלת מנדט להחליט למי יהיה שייך איזה אזור. הם מגיעים לערבים בבאר שבע, אשר אינם מתייחסים אליהם כראוי, שכן הם בטוחים שהניצחון בכיסם, ומאכילים אותם בפחיות שימורים. בשלב השני, הם מסיירים בקיבוצים ומגיעים לרביבים, שם היו משטחי פרחים וגלדיולות. יו"ר הוועדה סנסטרום (משבדיה), חושד שאלו פרחים מזויפים. הוא מנסה לקטוף, אחד הקיבוצניקים קוטף עבורו ומגיש לו, וזו תמונה שהתפרסמה באמצעי תקשורת רבים בעולם. הם עוברים מקיבוץ לקיבוץ, רואים את החקלאות, ואת הדשא, את ההשקעה והטיפוח, מעובדת קיומם של 11 הנקודות וקו המים אליהן. חשיבותו של קו המים הייתה כה בולטת, שעורך עיתון דבר השבוע טרח להדפיס על מפת החלוקה את שני הקווים, המערבי והמזרחי.

הנרי וולס, אחד מחברי הוועדה כותב ביומנו, שבעקבות מראות החריצות והפריחה, הוחלט לתת ליהודים את הנגב במסגרת החלוקה בתוך שטח המדינה היהודית.

 

הקיבוץ נקרא על שם ברל כצנלסון ,שבארי היה שמו הספרותי. שנים הראשונות ישב רק חלק מהגרעין בקיבוץ עצמו ושאר הקבוצה ישבה בגדרה, מטעמים ביטחוניים וכלכליים. במהלך מלחמת השחרור הופצץ הקיבוץ על ידי הצבא המצרי. ליד הקיבוץ הוקם משלט והתושבים היו חמושים במספר מצומצם של רובים ומרגמה.

לאחר קום המדינה, הועתק הקיבוץ 3 קילומטר דרום מזרחה, לאזור עם שטחים נוחים יותר לעיבוד, ושם הוא נמצא עד היום.

מקור הפרנסה העיקרי של הקיבוץ הוא מפעל דפוס מודרני "דפוס בארי" המספק את רוב כרטיסי האשראי וכרטיסים מגנטיים בארץ, וקיימת גם חקלאות - גידולי שדה ופרדס.

בסמוך לקיבוץ קיימים מספר אתרים תיירותיים. מצפון לקיבוץ נמצאת שמורת ביתרונות בארי, המהווה מוקד משיכה בחורף, בעונת פריחת הכלניות. במקום שבילים לטוילי אופניים וחנות להשכרת ומכירת אופניים. כמו כן, קיים מסלול אופניים מלאכותי ("הבור").

בשמורה קיים אתר ההתיישבות הראשון של בארי ("נחאביר"), מכרות גופרית בארי מפעל גופרית נטוש מהתקופה הבריטיתיד אנז"ק אנדרטה לחללי אנז"ק ממלחמת העולם הראשונה, ומבנים בריטיים לאחסון תחמושת ממלחמת העולם השנייה. לקיבוץ קבוצת כדורסל מקצוענית, הפועל בארי המשחקת בליגה הלאומית, הליגה השנייה .

במלחמת סינימלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הוקם בית קברות צבאי לשעת חירום באתר מצפון-מזרח לקיבוץ, ובו נקברו חלק מחללי הקרבות בסיני. לאחר שלוש המלחמות הועברו החללים משם לקבורת קבע ובית הקברות פורק.

 

יד אנזא"ק :

נחנכה בשנת 1967 ביער בארי האנדרטה היא תרומת יהדות אוסטרליה וניו-זילנד לזכר הכוחות משתי הארצות, שנקראו אנזא"ק, שפעלו במקום זה. אזור האנדרטה היה חלק מזירות קרב עזה הראשון וקרב עזה השני. האנדרטה בנויה בצורת האות A שהיא האות הראשונה במילה  Anzac.

730  חללים מהאנזא"ק: 544 חללים מאוסטרליה ו-186 מניו זילנד טמונים בבתי הקברות לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. שיעור חללי האנזא"ק מתוך כלל חללי המלחמה, שהיו 12,197 חללים, הוא 6%.

האוסטרלים והניו זילנדים מקיימים ימי זיכרון מיוחדים בימים 25 באפריל ו-31 באוקטובר. טקסים צבאיים מלאים מתקיימים ביום הזיכרון הבריטי (11 בנובמבר). הטקסים מתקיימים ברמלהירושלים ובאר שבע. קרובי החללים נוהגים להגיע לביקורים בבתי הקברות.

גייסות הצבא האוסטרליים והניו-זילנדיים  - Australian and New Zealand Army Corps)או ANZAC בראשי תיבות) היה כוח צבאי של חיילים אוסטרלים וניו-זילנדיים שלחמו במלחמת העולם הראשונה לצד "מדינות ההסכמה" נגד "מעצמות המרכז" בגליפולי, במזרח התיכון ובחזית המערבית.

באוסטרליה וניו זילנד, המונח משמש לא רק לציין את הלוחמים במלחמת העולם הראשונה, אלא לכל החיילים האוסטרליים והניו-זילנדיים בעת מלחמה.

בראש הגייס המקורי שלחם בגליפולי עמד הגנרל וויליאם בירדווד והוא כלל את האוגדה האוסטרלית הראשונה והאוגדה הניו-זילנדית–אוסטרלית. שלושת החטיבות הרכובות האוסטרליות והחטיבה הרכובה הניו-זילנדית הופעלו כרגלים במהלך מערכת גליפולי. האוגדה האוסטרלית השנייה החלה להגיע מאוסטרליה באוגוסט 1915 וכמה חטיבות ממנה נלחמו בגליפולי בחודשים האחרונים של המערכה.

מערכת גליפולי הייתה כישלון. מתוך כ-15,000 חיילים חזרו רק כ-4,000 בחיים. זה היה כישלון צבאי צורב ביותר אשר הביא לאחר שנים ליצירת מורשת צבאית לאומית אוסטרלית.

לאחר פינוי גליפולי בנובמבר 1915, היחידות האוסטרליות והניו-זילנדיות התארגנו מחדש במצרים. התגבורת שהגיעה מניו-זילנד הרחיבה את השורות לכדי יצירת החטיבה הניו-זילנדית. הכוח האימפריאלי האוסטרלי עבר ארגון מחדש משמעותי שתוצאתו יצירת שתי חטיבות חדשות - החטיבה הרביעית והחמישית (החטיבה השלישית התארגנה באוסטרליה ונשלחה ישירות לאנגליה, ומשם לצרפת).

אוגדות אלו אורגנו לכדי שני גייסות. גייס אנזא"ק I , וגייס אנזא"ק II . בשלב זה הפסיק אנזא"ק לשמש כראשי תיבות והפך למושג המתאר כל התארגנות שכוללת יחידות צבא אוסטרליות או ניו-זילנדיות. גייס אנזא"ק, I  תחת פיקודו של הגנרל בירדווד, עזב לצרפת בתחילת שנת 1916. גייס אנזא"ק, II  תחת פיקודו של הגנרל אלכסנדר גודלי, הצטרף אליו לאחר זמן קצר.

האוגדה הרכובה התארגנה אף היא באותו זמן והכילה שלוש חטיבות פרשים קלים (Anzac Mounted Division) כמו גם את החטיבה הרובאית הרכובה הניו-זילנדית. האוגדה נלחמה כחיל רגלים רכוב ברחבי המזרח התיכון ובין השאר השתתפה בכיבוש ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית.  האוגדה לחמה במצרים,סיני )קרב רומניקרב מגדהבה ורפיח( ובארץ ישראל (קרב עזה הראשון, קרב עזה השני, קרב באר שבע, ירושלים, יריחו, א-סאלט, מגידו ועמאן) וסוריה.

הגנרל האנגלי בא"י היה ארצ'יבאלד מאריי, שהיה אוהד את הציונות, והוא מציע במכתב: שא"י תהיה הבית הלאומי היהודי (עוד לפני בלפור).

הבריטים לאחר חציית תעלת סואץ, תוקפים ב- 2 התקפות על עזה, שמסתיימת במפלה ובאבידות של כ- 8.000 חיילים.

ב- 10/1917 מוחלף הגנרל מאריי בגנרל אלנבי.  לאלנבי היה קמ"ן בשם ריצ'ארד מיינרצהאגן שהיה חובב ציפורים וטבע, והיה בעל רעיונות מקוריים. (הוא גם גישר בין הבריטים למחתרת ניל"י וציין לשבח את נחישות וחוכמת אנשי המחתרת) בין השאר הוא הציע לזרוק חבילות של סיגריות מעורבבות בחשיש בכדי "למסטל" את חיילי האויב.  הבריטים ניסו "לשתול" תוכניות מתקפה, אך עשו זאת בצורה גולמנית, שאותה "לא אכלו" התורכים.

הוא פונה לחובשת ומכתיב לה מכתב, מאישה באנגליה, לבעלה בשדה הקרב.  בתוך תיק עם מסמכים שונים, הוא מכניס את המכתב, וכן מפה שרצה שתיפול בידי התורכים.

הוא מסייר בקרבת הקווים התורכיים עם סמל, למטרת צפייה ב"חסידות".

סיור תורכי פוגש בו, הם נמלטים ובדרך הוא פוצע את סוסתו, ומכתים בדמה את המסמכים והמפה, שמגיעה לידי התורכים, ולפיה ההתקפה תהיה בעזה.

התורכים והגרמנים בולעים את ה"לוקש", ומדללים כוחות בב"ש לטובת עזה.  יחידות האנז"ק מסתערות במהירות על באר שבע, לבסוף נכבשת באר שבע והתורכים והגרמנים שפחדו שיסגרו עליהם מצפון ולא תהיה להם דרך נסיגה נוטשים את עזה ב- 30/10/17.  עד היום נחשבים קרבות אלו, לשיא של הצבא האוסטרלי.

מיינרצהאגן מצטרף שנים אח"כ דווקא למפלגה הנאצית, ובשלב מסוים עוד לפני המלחמה, הוא מתפכח ומוצא עצמו בבונקר אחד עם היטלר ימ"ש ואקדח בנרתיקו, ומספר בזכרונותיו, שהתלבט האם לירות בו.

הוא עוזב את גרמניה וחוזר לארץ, הופך לחוקר טבע החוקר ציפורים ואורחות חיים של הבדואים.

ב- 20/4/48, והוא כבר בן 70, עולה על אוניה בחיפה לחזרה לאנגליה.  הוא שומע יריות בחיפה של ההגנה נגד הערבים, יורד מן האוניה, מצטרף ללוחמים ועוזר להם.

האנגלים מחפשים אותו ומחזירים אותו לאוניה בנזיפה. ביומנו הוא מספר, שהוא הזמין את החיילים לשתות בבר ו"זה היה היום היפה ביותר בחיי"...  הוא נפטר בשנת 67' לאחר שזכה לשמוע על הניצחון של ישראל במלחמת ששת הימים, בנו עדיין בחיים ומגיע מידי פעם לביקורים בארץ.

 

מחצבות הגופרית בארי

אחר כיבוש עזה על ידי הצבא הבריטי בשנת 1917 ,נודע לליאונרד ויליאמס, גאולוג וקצין מודיעין בריטי, מפי בדואים מקומיים, כי באזור נחביר, הנמצא קילומטרים ספורים דרומית מזרחית לעזה, קיימים חולות עם ריח גופרית. ויליאמס ערך במקום בדיקת כדאיות ובשנת 1929 קיבל זיכיון לכרייה עד לשנת . 1966 ויליאמס הקים בשנת 1930 את "החברה הארץ-ישראלית למחצבות גופרית בע"מ" חברת- Palestine Sulphur Quarries Ltd בהון של 37,500 לא"י. 55%  מהמניות נמכרו לבריטים ו-45% לערבים – רובם מעזה. בשנת 1930 הוחל בבניית המבנים ובפתיחת המחצבות. המכונות והציוד הובאו מבריטניה. הפועלים היו מעזה ובדואים מהסביבה. והפקת הגופרית בוצעה בדרך פרימיטיבית. התנאים הירודים גרמו לכך שהערבים המקומיים סירבו לעבוד בהפקה והחברה נאלצה להביא בדואים מסיני ואחר כך חורנים מהגולן לבצע את עבודות הכרייה.

הכרייה נערכה עד לעומק של 10 מטרים. בעומק זה נמצא ריכוז של כ-20% גופרית. בעומק רב יותר ריכוז הגופרית ירד מאוד ולא הייתה כדאיות בכרייה לעומק. בין פירי הכרייה עברו קרונות קלים על גבי מסילה, והעבירו את העפרה למבנה בית החרושת בו היה כבשן הייצור. שרידי בית החרושת והמסילה עדיין נמצאים בשטח.

האומדן המשוער של כמות הגופרית היה בתחילה מיליון טון. אומדן זה הופחת מאוחר יותר ל-200,000 טון. אומדן ישראלי הפחית את הכמות ל-100,000 טון. לאחר הקמת מדינת ישראל, בדקה ממשלת ישראל את כדאיות הפקת הגופרית. לאחר בדיקות אחדות הוחלט שההפקה אינה כדאית, והמחצבות ננטשו.

הגופרית הייתה מרכיב חשוב ביצור אבק שריפה עבור כדורי רובה ופצצות, אבל עם הזמן תפס ה-TNT את מקום הגופרית ביצור אבק השריפה, ולגופרית נותר שימוש רק בחקלאות.

סך הכול הופקו מהמחצבות 8,800 טונות. הגופרית נמכרה מקצתה בארץ, לשימוש חקלאי וברובה למצרים, לטורקיה, לסוריה וליוון.‏‏ בשנת 1938 הכרייה פסקה לזמן קצר, מסיבות כלכליות, וחודשה במסגרת מצומצמת במלחמת העולם השנייה, בין השנים 1941-1943 , המחצבות נסגרו סופית ב-1946.

 

 

 

בית הכנסת העתיק במעון 

 

 

 

מעון שבנגב המערבי היה בתקופה הרומית אחד מיישובי

"לימס פלשתינה" (קו הביצורים הדרומי של הארץ בתקופות

הרומית והביזנטית). מעון שימשה אז מקום מושבו של גדוד

פרשים אילירים (איליריה הוא מחוז בבלקן). בתקופה

הביזנטית הייתה מעון עיר גדולה, שרוב תושביה נוצרים.

האזור כולו נקרא אז מנואיס, על שם מעון. בית הכנסת במעון

נעזב במאה ה- 8 לספירה, זמן קצר לאחר הכיבוש הערבי.

בתקופה זו הדרדר מעמדו של הנגב, שניטש רובו ככולו

מיישובי הקבע. בתקופה המוסלמית הקדומה שבו הערבים לשם

המקורי וכינו את היישוב מעין.

בית הכנסת של מעון בנוי במרכזו של מכלול מבנים ובהם חצרות שנועדו לציבור הרחב. מדרום לבית הכנסת נמצא בור מים ותעלה שאפשרי שהובילה מים לבור מהשיטפונות של נחל הבשור, ולידו בריכה בעלת מדרגות, ששימשה כנראה כמקווה טהרה. בית הכנסת פונה לכיוון צפון-מזרח, לעבר ירושלים. בית הכנסת נבנה בשני שלבים, בשניהם הייתה רצפת פסיפס באולם המרכזי (10.25.4 X מ'). הבניין נוסד במחצית השנייה של המאה ה- 5 לספירה. מתקופה זו נותרו רק שרידים לבסיס שעליו הונח הפסיפס. באמצע המאה- 6 נפרץ הקיר הצפוני של האולם המרכזי ונבנתה גומחה מעוגלת הבולטת החוצה. גומחה שכזו אופיינית לבתי הכנסת של המאה ה- 6. הבונים הגביהו את מפלס הרצפה והניחו פסיפס חדש על הישן. מצב זה גרם לכך שבימת ארון הקודש, שהייתה צמודה לקיר הצפוני, נותרה נמוכה מהרצפה החדשה. הבימה הייתה מוקפת בעמודים ובמסך שיש מעוטרים,שחלקים מהם התגלו במקום.

רצפת הפסיפס מרהיבה. היא עשויה מפיסות אבן וזכוכית בעלות 18 גוונים. הרצפה מתארת גפן הצומחת מכד שנמצא בקצה הרצפה. שריגי הגפן יוצרים מדליונים ובהם מתוארים בעלי חיים – עופות ויונקים. המדליונים ערוכים ב- 11 שורות שבכל אחת מהן חמישה מדליונים.

הסמלים היהודיים מרוכזים בצד הפסיפס הקרוב לבימה והם כוללים מנורה בת שבעה קנים, שרגליה עשויות בדמות רגלי אריות. מימין למנורה שופר ומשמאלה לולב ואתרוג. מעל רגלי המנורה מתוארים אתרוגים. משני צדי החלק העליון של המנורה מתוארים אריות ואילו מתחת למנורה – שני עצי תמר. משני הצדדים של כל עץ מתואר זוג יונים.

מעבר לשוליים הצפוניים של הרצפה נמצאה כתובת הקדשה, כתובה בשפה הארמית. וזו לשון הכתובת:

"[ד]כרין לטב כל קהלה

[דע]בדו הדן פספה

[   ]ד אישו ותמה ויהודה

דיהבו תלתה דנרין.

 

וזה תרגום הכתובת:

[ז]כורים לטוב כל הקהל

[שע]שו את הפסיפס הזה

[   ]ד אישו ותמה ויהודה

שנתנו שלושה דינרים.

 

החלק העליון של הכתובת מברך את הציבור ובהמשך הוא מנציח את שמותיהם של שלושה אנשים שתרמו שלושה דינרים. האותיות כתובות בכתב מרושל. ייתכן שהאמן היה נוצרי ולא הכיר את הכתב הארמי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקרב על נירים

 

 

 

נירים הוא קיבוץ בנגב הצפוני-מערבי, המשתייך לקיבוץ הארצי. מקור שמו של הקיבוץ הוא בגדוד "ניר" של השומר הצעיר, שחלק מגרעינו הקים את הקיבוץ. לאחר שהות של מספר חדשים במצפה גבולות יצאו חברי נירים במוצאי יום הכיפורים תש"ז 6 באוקטובר ,1946 במסגרת עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני. מקומו הראשון של הקיבוץ נקרא דנגור. ברוב המקורות כתוב ששם זה הוא של שייח ערבי שקברו היה בסביבה, אך למעשה אדמות אלה נקראו על שם רוכשן, הרב שלום דנגור, רבה של העיר סואץ בשנים 1907 -1916 .

15.5.48 - מפקדי הצבא המצרי החליטו לנסות במקביל למאמץ העיקרי של ההתקדמות צפונה לכבוש את היישובים היהודיים בקרבת ציר הפלישה או בסמוך לבסיס המנהלה שלהם. ביום הפלישה תקפו, נוסף על כפר דרום גם את קיבוץ נירים הסמוך לרפיח.
למרות אי השוויון בכוחות נירים היו באותה שעה 42 איש (30 חברים ו-12 חברות) שנשקם היה 14רובים, ארבעה סטנים ומקלע אחד. במקום היה בית ביטחון מבטון ושאר המבנים היו מעץ. הלוחמים איישו את החפירות והעמדות. מול הגדוד השישי של חיל רגלים סדיר, בסיוע שריוניות, מרגמות, תותחים ומטוסים - בשעה 07.00 החלה הרעשת תותחים ומרגמות מכיוון רפיח וטור ממונע שכלל ארבעה טנקים קלים, מספר מכוניות משוריינות,   27" נושאי ברן" מספר מכוניות נושאות חיילים. בחיפוי אש נעצרו המכוניות במרחק 400 מטרים מנירים. החיילים המצרים ירדו מהרכבים ובחיפוי אש החלו להסתער לעבר הגדרות ללא סדר. המגינים נצרו את נשקם ובהגיע התוקפים למרחק 150 מטרים פתחו באש מדויקת. שיריוני המצרים נעצרו משהבחינו על גדרות המשק בשלטים הכתובים אנגלית: "זהירות! מוקשים!". בחיפוי תותחים נסוגו המצרים בהשאירם במקום 35 הרוגים.

בהתקפה נהרגו שבעה מחברי נירים וששה נפצעו. בלילה נהרג ממוקש חבלן מחברי המשק. למחרת המשיכו המצרים להפגיז את המקום אך לא התקיפו אותו. ההפגזות על נירים וסביבתו נמשכו עוד כחצי שנה וכל הזמן התנהלו חיי המשק מתחת לקרקע. פרט לבית הביטחון נהרסו כל המבנים. מחדר האוכל נשאר קיר ועליו סיסמה שנתלתה בחגיגות1 במאי והייתה מאז סמל לכל הלוחמים: לא הטנק ינצח כי אם האדם.

שמונת הנופלים נקברו במקום ולזכרם הוצבה אנדרטה צנועה. לימים הוקמה במקום אנדרטת נירים ועליה סיפור הקרב. לאחר המלחמה עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי ובשטחו המקורי הוקם הקיבוץ ניר יצחק.

 

 

 

 

שביל הסלט – תלמי יוסף

"שביל הסלט"-סיור חקלאי חוויתי בהדרכת האגרונום אורי אלון.

ביקור בחממות היי-טק ייחודיות.חממות של תותים מעופפים,

עגבניות שרי צבעוניות, פרדס תפוזים ננסיים, מרוץ יוני דואר

ועוד... הסיור מלווה בטעימות היישר מהשתיל, הפעלות והדרכה

מקצועית ע"י אגרונום.

 

 

 

 

 

 

נחל הבשור – פארק אשכול

נחל הבשור, העובר בחולות עגור- חלוצה וחבל הבשור שבהר

הנגב הצפוני, הוא מן הארוכים שבנחלי הנגב (אורכו כ- 80 ק"מ( .

ראשיתו בפרשת המים הארצית שממערב למדרשת בן גוריון.

מכאן הוא יורד צפונה בקער המפריד בין רכס חלוקים לרכס בוקר

עד מפגשו עם נחל הרועה. לאחר מפגש זה פונה הנחל חדות

מערבה וחוצה את קמר בוקר ואת כתף שיבטה בשני מיפערי

מים מרשימים. כ- 2 ק"מ מדרום למושב אשלים יוצא הנחל

מתחום הר הנגב הצפוני אל מישור החולות של חלוצה, ולאחר

כ- 15 ק"מ נוספים הוא עובר בסמוך לחלוצה הקדומה. ליד באר

אסנת, כ- 5 ק"מ ממזרח לקיבוץ צאלים, נשפך אליו נחל באר

שבע, ומשם ממשיך הנחל בנופי בתרונות מרשימים של אדמת

הלס אל רצועת עזה. נחל הבשור נשפך אל הים התיכון בתחום

רצועת עזה, כ- 1.5 ק"מ מצפון-מערב למחנה הפליטים. שם היא

יוצרת אגם מים המשמש מוקד משיכת לעופות מים, וצמחים

חובבי מים רבים המקיפים אותו. מקרא נזכר הנחל בקשר למרדף

של דוד אחרי העמלקים שפשטו על הנגב (שמואל א' פרק ל'

פסוקים 20-21(.

קטע הנחל שבין קיבוץ צאלים בדרום לכביש 241 בצפון הוא שמורת טבע שיטחה של השמורה כ- 35 קמ"ר והיא כוללת נופי בתרונות האופיינים לגדותיו של הנחל, מעיינות הנובעים כל ימות השנה (עין צאלים, עין שרוח ועין הבשור) .ריכות מים הנוצרות מנביעת המעיינות ובהן צמחיית גדות נחלים, וכן אתרים ארכיאולוגיים. צומח - בשמורה ישנם ריכוזים של שיחי קנה, עצי אשל גדולים ועצי שיטה, על גדות הנחל ובשטחי הביתרונות גדלים צמחי מקור החסידה, מוריקנדיה מבריקה ורותם המידבר. בשנים גשומות פורחים גם סחלבים, כרכומים וסתווניות. השדות החקלאיים הם למעשה "גן הירק" הגדול ביותר של מדינת ישראל בהם מגדלים ירקות, עשבי תיבול ועוד. עלי חיים -  בשמורה חיים זה לצד זה מיני נחשים ומכרסמים, שועלים, קרקלים, זאבים וצבועים. אם נרים את ראשינו בין שדות "הבולבוסים" (תפוחי האדמה), הגזר, הצנון ושתילי הנענע, נוכל לראות בשמיים ועל העצים את העופות הדורסים האופייניים למקום בעונת זו של השנה, כמו דיות אדומות, עיטי שמש, עקבים, בזים ועוד. בשדות הירק ובין הרגבים הרטובים אפשר לראות גם להקות של חוגלות, המוני עפרונים, ברכיות, שרשירים, אגמיות ועוד. הציפורים נוהגות לפקוד גם את מאגרי המים המרשימים, שקק"ל הקימה במשותף עם הסוכנות היהודית והקהילות היהודיות מארה"ב ואוסטרליה, בשנות ה- 90 של המאה העשרים. כשהמאגרים מתמלאים במים נוצר חיזיון מרהיב של איתני הטבע שמומלץ ביותר להתבונן בו כשמטיילים במקום.

אתר לבילוי בחיק הטבע המשתרע על פני 3,500 דונם. במקום מדשאות רחבות ידיים, חניון לילה, ומתקני פיקניק. גן לאומי אשכול הוא בסיס יציאה מעולה לסיור באתרי נחל הבשור ובדרך הנופית המרשימה. 

בחלק הצפוני של הגן הלאומי מתנשאת גבעה קטנה – חירבת שלאלה – שמראשה תצפית נאה על הסביבה. במלחמת העולם הראשונה גילו חיילים אוסטרלים שלחמו במקום כנגד הצבא התורכי, את שרידיה של כנסייה ביזנטית, ובה ריצפת פסיפס יפהפיה. הפסיפס מוצג עתה לראווה בעיר קנברה, בירת אוסטרליה.
במרכז הפארק יש גבעה קטנה שבה נחפרו שרידי האתר עין הבשור. זוהי תחנת דרכים מצרית מסוף האלף ה- 4 לפנה"ס.
למרגלות הגבעה, בערוץ נחל הבשור, נובעים מעיינות עין הבשור. מי המעיינות יוצרים בריכה נאה (הרחצה בבריכה אסורה). המים חמימים למדי ושומרים על טמפרטורה קבועה של 20 מעלות במשך כל השנה. מבני הבטון הסמוכים למעיין שימשו את המשאבות שהקימו יחידות הצבא הבריטי לצורך השקיית סוסי חיל הפרשים ולמילוי מכלי הקטרים של הרכבות הצבאיות.

המסלול:

בתחילת המסלול יש במגדל תצפית, חונים בסמוך לו. אפשר לטפס אל מרומי המגדל, משם יש נוף מרהיב. מתחת, סבך האשל והקנה. הסבך מעיד על כך שכמות המים במקום מספיקה לקיים צמחיה. יורדים מהמגדל וממשיכים בנסיעה לאורך הדרך. מספר עיקולי דרך ומימין גשר תלוי. אורכו של הגשר הוא 80 מטרים. הוא נטוי מעל בריכת מים טבעית. עברים על פני הגשר אל הגדה השנייה ומטפסים במעלה הגבעה עד האנדרטה שהוקמה לזכרם של שני חברים שנהרגו במקום.
מהגבעה צופים לעבר הבריכה ואפיק הנחל, וראוים כיצד, בזרימת השיטפונות, יצרו מי הנחל נוף של מצוקים בגדותיו. מהאנדרטה ניתן להמשיך ברגל במסלול המסומן בסימון שבילים ירוק עד החווה החקלאית, מרחק של 2 קמ עד לחווה החקלאית. מומלץ לחנות רכב אחד בסוף המסלול הרגלי הקצר (המקום שבו מחכה הרכב יהיה בהמשך דרך הבשור, במקום בו ישנו סימון שבילים ירוק לכיוון הנחל).

מי שבוחר להמשיך ברכב, ימשיך בנסיעה מהגשר. לאחר 2 ק"מ, נפנה מבטנו לימין, עד שנראה שלט ירוק המפנה אותנו לחווה חקלאית. פה מומלץ לחנות את הרכב ולצאת לטיול רגלי קצר לגדתו המזרחית של הנחל. לאחר שחוצים את הנחל בסכר שהוקם עי קקל, מבחינים בשרידים של בורות מים ואמות. הגדרות הנמוכות כאן, אגב, שימשו בעבר כמכלאות צאן. במקום גם נמצא בית בד שבו הפיקו שמן מזיתים, אבל כיום אין כאן זכר לעצי הזית ההם.

 

באר רבובה: שריד מהכפר הבדואי

המשך נסיעה. היעד: באר רבובה. שימו לב לעצי האשל הגדולים בדרך. המבנים שייכים לכפר הבדואי הגדול לשעבר רווייבה. עומקה של הבאר הוא כ-20 מטרים, והיא השריד השלום ביותר שנותר מהכפר. הבריטים שיפצו אותה, כמו בארות אחרות בנגב, והשתמשו במימיה. בראש המבנה, בריכת האגירה. הכפר הבדואי, אגב, ננטש בימי מלחמת העצמאות כשכל תושביו נמלטו. המתיישבים הראשונים של קיבוץ גבולות, שעלו על הקרקע כבר בשנת 1943, רכשו כאן את מי השתייה שלהם.

ממשיכים בנסיעה ונחלוף על פני תל-צווארין, גבעה קטנה שתראו משמאל לדרך. לפני 3,000 שנה שכן בתל זה יישוב, ועדות לכך משמשים שרידים של כלי צור שנמצאו במקום ונתנו לו את שמו. בעונה הנכונה ניתן לראות כאן מרבדים אדומים של צבעוני המדבר, הפורחים לזמן קצר ביותר רק בעונת חורף גשומה במיוחד.  

תל שרוחן

היעד הבא הוא תל שרוחן. גם כאן נפגוש מגדל תצפית גדול. תל זה היה מיושב החל מהמאה ה-18 לפנה"ס ועד התקופה הרומית במאה הרביעית לספירה. ממגדל התצפית כאן השקיפו אל אפיק הנחל וגם על פארק אשכול שאליו נגיע בסוף המסלול. התל הזה אגב, שימש בימי מלחמת העצמאות כמוצב מצרי ובמבצע אסף בדצמבר 1948 הוא נכבש בידי כוחותינו.
בחפירות שנערכו בתל שרוחן בשנים 1928-29 נמצאו שרידי ישוב שהחיים בו נמשכו ברציפות מהתקופה הכנענית עד התקופה הרומית. זיהוי האתר שנוי במחלוקת: יש המזהים אותו כאחת מערי יהודה ויש המזהים אותו כעיר בנחלת שבט שמעון.

נעלה למרפסת התצפית של התל - ממנה נצפה אל נקודות המים ופיתולי הנחל. מכאן, אגב, לקוח שמו הערבי של הנחל ואדי שללה, נחל השלוליות. בעקבות המים כאן, אגב, מגיעים לאזור בעלי חיים רבים ביניהם: השועל, הקרקל, הדרבן, הגירית, הנמיה ועוד. נחל הבשור ומעיינותיו גם מושכים לכאן בעלי כנף שונים, ולאורכו נמתח ציר נדידת הציפורים העוברות וחולפות מעליו פעמיים בשנה.

נחל הבשור, מהווה מחסום להתפשטות חולות מישור החוף מזרחה אל לב הנגב. בגדה המערבית של הנחל הקרקע חולית ואילו בגדתו המזרחית זוהי אדמת לס, המאפיינת את קרקעות הנגב. מכאן מומלץ ליהנות ממסלול רגלי של כ2.5 ק"מ עד לפארק אשכול. ניתן לעשות מסלול זה מעגלי או להשאיר רכב בהמשך הדרך, במקום בו רואים את מסילת הרכבת.

מהתל יורד מסלול טיול המסומן בסימון שבילים שחור. המסלול לוקח אותנו בסמוך לנחל הבשור אשר בחורף ובאביב זורמים בו לא מעט מים. לאורך הדרך נהנים משלל פרחים, תלוי בזמן הטיול. בחודש פברואר ומרץ ילוו אותנו מרבדים אדומים של כלניות, נוריות ופרגים. חדי העין ימצאו גם את צבעוני המדבר. בצידי הנחל צומחים הקנה והאשל ובניהם חרציות צהובות, תלתן הארגמן, דרדר הקורים  טפח ועוד ועוד. בדרכנו נחלוף על פי שרידים של מחצבות מהתקופה הכלכוליתית (תקופת הנחושת, לפני 6000 שנים). זו הזדמנות מצויינת לעצור להפסקת אוכל וקפה קצרה בחיק הטבע וליהנות ממראה החסידות. המסלול השחור מסתיים בנקודה בה חצתה הרכבת הבריטית מרפיח לבאר שבע את הנחל.

במלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת 1914, יצאו הכוחות התורכים לכבוש את חצי האי סיני ואולי אף את מצרים. קווי האספקה הארוכים והמחסור במים הביאו אותם לתכנן את קו הרכבת לכיוון התעלה. המהנדס הגרמני מייסנר פחה סלל מסילה לבאר שבע בשנת 1915 ובשנת 1916 הגיעה המסילה לעוג'ה אל-חפיר. הם לא נעצרו שם והמשיכו את הסלילה לעבר קסיימה וביר אלחסנה שבסיני. לצערם הרב של התורכים לא הספיקה המסילה לשמש זמן רב מאחר וכבר בינואר 1917 בעקבות כיבוש של בריגאדות אוסטרליות את הארץ הפכה הרכבת לשמש את הכוחות הבריטים והאוסטרלים במלחמתם בתורכים. המסילה שאנו רואים בנחל הבשור הינה הסתעפות נוספת של המסילה התורכית שסללו הבריטים כדי לסייע בהנעת הכוחות והציוד הרב שנדרשו בשעת כיבוש הארץ ובהמשך בתקופת המנדט. המסילה הזו, נחנכה בשנת 1918 ושימשה עד 1927. בקו זה נסעו בדרך כלל 3 רכבות בשבוע. עוד על מסילת הרכבת התורכים והבריטית ושרידיה תוכלו למצוא במסלול לשמורת פורה, באר שבע וניצנה.

מהגשר יש מספר ברירות. ראשית אם יש ברכב אחד ניתן לחזור לרכב החונה בתל נג'ילה בדרך הבשור או בחזרה בדרך בה באנו. אפשרות נוספות היא להאריך מעט את הטיול, לחצות את הנחל בנקודה בה המים נמוכים, ולטייל מעט בפארק אשכול. אפשרות שלישית היא לאחר החבירה לרכב, להמשיך עד סוף דרך הבשור ולהיכנס לפארק אשכול בכניסה הראשית שלו.

פארק אשכול: פינות חמד

נמשיך בדרך הבשור עד כביש מס' 241. בהצטלבות עם הכביש פנו ימינה והגיעו לגשר העובר מעל נחל הבשור. לאחר עוד מספר מטרים נראה בצד ימין פניה לפארק אשכול. הפארק הוא אתר גדול ובו תמצאו מדשאות ומתקני נופש פעיל. בפארק נמצא עין הבשור אשר נובע כל השנה ונשפך לבריכה גדולה. מי המעין חמים (20 מעלות צלסיוס) ומלוחים יחסית (1300 מיליגרמים כלורידים לליטר) ולכן לא הייתה סביבו התיישבות רצופה לאורך השנים.
בין הנביעות נמצאים שרידי שקתות ומתקני בטון להרמת מפלס המים שנבנו במלחמת העלום הראשונה. פרט לפינות החמד לפיקניק נוכל למצוא בפארק גם שרידי כנסייה שנבנתה כנראה במאה ה-6 לספירה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ב -17.4.1917, חשפו כאן חיילים אוסטרלים רצפת פסיפס מפוארת של כנסיה ביזנטית בדגם זהה כמעט לזו שנמצאה בבית הכנסת העתיק במעון (9 ק"מ צפונית). במלחמת העולם הראשונה שימשה הכנסייה כעמדת מקלע תורכית ולכן החיילים הבריטים כבשוה.
במבנה נמצאה כתובת המתארכת אותו לשנת 561 לספה"נ. כאשר עזבו החיילים את אזור הנחל, הם עקרו את הפסיפס ממקומו והעבירו אותה למלבורן, שם היא מעטר את בית יד לבנים... מראש התל עליה נבנתה הכנסייה ישנה תצפית יפה על מסלול זרימת הנחל. מדי פעם נערכים בפארק כאן אירועים שונים וגם מופעים גדולים, וכדאי לברר מראש. הכניסה לפארק בתשלום.

 

פארק אופקים

בעיר אופקים הקימה קק"ל פארק יפה לרווחת התושבים והמטיילים, ובפארק נסללה דרך נוחה לכלי רכב פרטיים דרך האפק המסומנת בירוק. הפארק משמש מרכז עירוני לתרבות, נופש וספורט, ויש בו מדשאות ומתקנים. דרך האפק היא שביל טבעתי המוביל לחניונים שבהם נמצאים מתקנים למשחק ולפיקניק, שירותים ביולוגיים ופסל סביבתי הנקרא הנשר שגם הוא מתקן שעשועים. תוך נסיעה בשביל מגיעים אל מערת אלג'ריר, שבה ישב המושל הטורקי עם מחלקה מחייליו ובשנת 1894 המתין לסיום בניית מבצר פטיש הסמוך. בפתח המערה ששימשה כמאגר מים קדום, יש מחצבה שממנה נחצבו אבני הבניין לאתר ביזאנטי קדום, ומהריסותיו נבנה מבצר פטיש. מאזור המערה עולה שביל הנקרא דרך המבצר אל מבצר פטיש. בימי הטורקים שימש המבצר מרכז שליטה ומינהל לבדווים בנגב. בורות המים כאן הם מהתקופה הביזאנטית והאלמוגים המאובנים שתמצאו כאן הם זכר לאגם קדום ששכן כאן.

© 2019 by MZC.  פותח ועוצב על ידי מזח אפליקציות |  Tel: 074-701-37-22

לסיורים: 054-817-5073