בס"ד

 

 

.

 סיור גליל מערבי

 

להלן פירוט על מתווה סיור,

למעוניינים במדריך ניתן ליצור קשר עם דודי -054-8175073

מבוא קצר לגליל מערבי:

באזור הגליל המערבי מישור החוף הולך ונהיה יותר ויותר צר- מול עכו רוחבו 8-9 ק"מ, מול נהריה רוחבו כ-5 ק"מ, מול שלומי רוחבו 2-3 ק"מ, ובראש הנקרה אין מישור חוף כלל. הוא מאבד את המשמעות הנופית הגדולה שיש לו במרכז הארץ והופך להיות משהו מאד צר ולחוץ בין המורדות של הגליל העליון המערבי ובין קו החוף.

כביש מס' 70 עובר בקו המגע שבין שלוחות הגליל המערבי ומישור החוף. מאז ומעולם האזור היה טוב להתיישבות, והכפרים שנמצאים לאורכו הם כפרים ותיקים בני 2000 שנה ויותר. ירכא הוא הכפר הגדול ביותר בגליל העליון, והוא מונה בין 11 ל-12 אלף איש.

מבחינת הסיבות להתיישבות במקום, האזור עונה על כל הדרישות: מבחינת מים- האזור נמצא מעל אקוויפר גדול ושופע שקל להגיע אליו, כדוגמת מעיינות כברי. הגבעות נמוכות וקרובות אל האדמות המעובדות שלמרגלותיהן. יש דרך עתיקה שמחברת בין היישובים. בעידנים עתיקים בתקופות שדרך החוף מעכו לאכזיב לכיוון לבנון לא הייתה בטוחה, הדרך זזה 3-4 ק"מ פנימה אל תוך היבשת ונעה על הנתיב של כביש מס' 70, שהוא דרך עתיקה. הדרך טיפסה אל חניתה וירדה אל לבנון, מה שאולי גם מסביר את מקור השם "חניתה"- מלשון חניה, כאשר הכוונה היא לחניה שערכו ההולכים בדרך כשהיו באזור המעבר ההררי של רכס "סולם צור". בנוסף יש לקחת בחשבון את הקרבה לעכו, עיר הנמל המרכזית של האזור ב-4000 השנים האחרונות, שמספקת שירותים, ומספקים לה תוצרת חקלאית.

כפר יסיף ישב במקור על הגבעה שממערב לכביש 70, אבל הוא גדל והתפשט עד שחצה את הכביש, וכיום כביש מס' 70 למעשה חוצה את הכפר.

לטענת הדרוזים היו כפרים דרוזים באזור כבר במאה ה-11, ביניהם כפר בשם "כוויכאת", שמופיע כאחד הכפרים הראשונים של הדרוזים בארץ, שאינו קיים כיום. גם בסלאמה, מעיליא ופסוטה נעשו חילופי אוכלוסין שקטים של רכישת אדמות בכפר והתיישבות בו, ובמקביל- עזיבה של אנשים את הכפר, ובכל אחד מהכפרים הגדולים שם יש כנסייה בראש הכפר, וזוהי אחת הדרכים לזהות איזו דת הייתה בעבר הדומיננטית בכפר (לעלות למקום הגבוה ביותר בכפר ולחפש איזה בית תפילה יש שם), היות שבית תפילה שנמצא במקום הגבוה ביותר בכפר מעיד על נוכחות בולטת של אנשים בני אותה דת בעבר. מאז מלחמת השחרור המפה הדמוגרפית של ארץ ישראל השתנתה בצורה כל-כך משמעותית- המספרים נעים בין 330 ל-360 כפרים ערביים שנעלמו מהמפה ונשארו חורבות. כיום המפות יותר מציינות אותם ומזהים את השמות, ויש רצון לזהות את השמות כדי לנסות וללמוד מהם על ישובים יהודיים שהיו שם בתקופות קדומות. על חלק מהכפרים הערביים שהתקיימו עד 1948 נבנו ישובים יהודיים, חלקם על האתר עצמו וחלקם בסמוך, בשולי הכפר, בשטחים החקלאיים שלו. קיבוץ סאסא למשל יושב בשולי האדמות החקלאיות של הכפר הערבי שהיה במקום, והכפר נותר בגדר חורבה.

ענפי החקלאות של הגליל המערבי הם תוצרים של התנאים הטרופיים שיש במקום, ולכן נמצא גידולים כמו מנגו, אבוקדו, בננות וליצ'י.

עד שנות ה-30 לא היו ישובים יהודיים בגליל המערבי (היו יהודים בצפת, היו יהודים בפקיעין, אבל אלו לא היו ישובים יהודיים), ורק בשנת 1934 הוקמה נהריה, היישוב הראשון בגליל המערבי. לעומת זאת בסוף המאה ה-19 החלו לקום מושבות העלייה הראשונה בעמק החולה שבשולי הגליל המזרחיים. לאחר נהריה הוקמו שבי ציון, חניתה ואיילון, מצובה ועוד. לאחר מלחמת הקוממיות הוקמו הקיבוצים על קו הגבול- סאסא, יראון, מלכיה ויפתח. בשנות ה-50 הייתה עליית המושבים הגדולה, שבה הוקמו שומרה, גורן, אבן מנחם, עין יעקב, אחיהוד, חוסן, אלקוש, צוריאל ועוד. סביב 1960 הייתה עשייה קטנה בשטח הגליל, וכך הוקמו יודפת ומושב חזון, ובשנת 1958- מושב אדמית. זהו הטפטוף הקטן של היישובים שהוקמו בגליל לפני המבצע הגדול של לוי אשכול- מבצע סו"ס שהחל בשנות ה-60. על פי תוכנית המבצע המקורית, תוכננו לעלות על הקרקע כ-70 קיבוצים ומושבים ב-3 גושים עיקריים: גוש בירנית, גוש יודפת (לימים גוש שגב) וגוש צלמון (בגליל התחתון המזרחי). התוכנית החלה להתממש באמצע שנות ה-60, ובגזרה של גוש בירנית עלו על הקרקע המושבים זרעית, בירנית, שתולה ונטועה. בירנית עלתה כהיאחזות נח"ל שהייתה אמורה להתאזרח, אבל מעולם לא הפכה לישוב אזרחי אלא למחנה צבאי, שכיום יושבת בו מפקדת אוגדה 91. בשנת 1964 הוקמה העיר כרמיאל. עם פרוץ מלחמת ששת הימים עניין ההתיישבות בגליל נטרף ושינה כיוון ואוריינטציה. התוכנית חזרה למגירות ויצאה שוב רק כ-10 שנים מאוחר יותר כ"תוכנית המצפים", שהפעם הובלה ע"י ממשלת הליכוד בראשותו של שרון. רוב יישובי תוכנית המצפים עלו על הקרקע בשנת 1980 כיישובים קהילתיים, ומקצתם כקיבוצים (כמו לוטם) או מושב שיתופי (כמו יעד), והיו גם ישובים שהפכו להיות ישובים קהילתיים בהמשך.

הגליל המערבי ההררי איננו אזור מאוכלס בצפיפות, אלא יש בו נופים פתוחים, שמורות טבע ויישובים כפריים בעיקר- הכפרים הדרוזים, המוסלמים והנוצרים הוותיקים, והישובים היהודיים שהצטרפו אליהם. כיישובים

 עירוניים אפשר להזכיר את מעלות תרשיחא, עיר קטנה של כ-25,000 איש, שיחד עם מושב מעונה והכפר מעיליא וכפר הוורדים וינוח יוצרת סביבה אורבאנית של כ-30,000 איש. שאר השטח כפרי יותר.

 

נחל כזיב

נחל כזיב הוא הנחל הארוך ביותר בגליל המערבי. תחילתו בגוש הר מירון, בעין הזקן שבהר הלל, ומשם הוא יורד מערבה דרך חורפיש ומעלות עד שהוא יוצא לים באכזיב. עד שנות ה-50, שאז החלו לשאוב אותו, נחל כזיב זרם מרחק של כ-20 ק"מ מעין זיו ועד הים. כל הנביעות שלו נתפסו למעט עין טמיר שספיקתו עומדת על כ-300,000 קוב מים בשנה, והמים שזורמים כיום בנחל מהווים פחות מ-10 אחוזים מהכמות  שהייתה אמורה לזרום בו (אם לא היו תופסים ושואבים את מימיו). תפיסת המים מייבשת את האפיק ופוגעת בצמחייה שלאורכו, אבל פחות בצמחייה שבמורדות היורדים אל הנחל, שפחות נשענת על מי המעיין. אפשר לראות כיצד הגדה הדרומית של הנחל, שהמפנה שלה הוא צפוני, מכוסה בצמחייה, לעומת הגדה הצפונית שהיא הרבה יותר חשופה (כי המפנה שלה דרומי). תופעת המפנה הדרומי והמפנה הצפוני בולטת בכל נחל בארץ שהציר שלו הוא מזרח-מערב, כולל נחלים בנגב.

במצוקים שלאורך הנחל קיננו בעבר דורסים גדולים וביניהם נשרים, עורבים שחורים, רחמים ועוד. כל האקולוגיה של האזור נמצאת תחת תהליך של שחיקה שלאט-לאט מכחידה מהאזור את הצמחייה ואת בעלי החיים הרגישים יותר להשתנות התנאים האקולוגיים. בעבר למשל היו באזור נמרים, שרוב האוכלוסייה שלהם חוסלה בשנות ה-30, כשהגיע הנשק החם לאזור, ובשנת 1965 חוסל הנמר האחרון בגליל במאבק עם בדואי משבט ערב אל עראמשה. גם עצם סגירת הגבול בין לבנון וישראל בגדר הרמטית בשנות ה-70 גרמה להפסקת מעבר של נמרים משטח לבנון לתחומי ארץ ישראל.

לסיכומו של דבר, למרות שיש כאן פעילות של שמירת טבע, הטבע סובל וזנים רבים של צמחים ובעלי חיים הולכים ונעלמים. בשנים האחרונות נערך פרויקט של השבת יחמורים לערוץ הנחל, על מנת שירעו בחורש וידללו אותו. היחמורים למעשה באו להחליף את כבשי הבר, האיילים והיחמורים שחיו באזור לפני כמה עשרות אלפי שנים, ליחכו את הצמחייה שלאורך הנחל ודיללו אותה. עם הזמן רוב הכפריים באזור עברו לאורח חיים מודרני, כמות העזים פחתה בצורה דרסטית וכיום אין כמעט עזים באזור והחורש צומח פרא וצפוף, מה שעל פניו נראה יפה - חורש ירוק וסבוך, אבל למעשה גורם סבל לצמחיה. כיסוי החורש כיום הוא 200% במקום 100%, העצים לא מגיעים לממדים המקסימאליים שלהם, הם גדלים להיות צרים יותר ונאבקים אחד בשני בגובה, כדי להגיע למעלה אל האור. אם אפשר היה לדלל 50% מעצי החורש כאן, כל עץ יכול היה להתפתח בצורה הרבה יותר יפה. שחרור היחמורים בערוץ הנחל בא לטפל בנושא הזה- 200 יחמורים שירעו בשטח וידללו אותו כדי להחזיר לו את שיווי המשקל הטבעי שלו. כ-20 יחמורים הובאו במבצע סודי בטיסה מפרס, הועברו לגרעין רבייה בחי בר בכרמל (שם הם ספגו פגיעה קשה בשריפה הגדולה שהייתה בכרמל בשנת 1989), ולאחר שהתרבו, הובאו לגליל ושוחררו בערוץ נחל כזיב, כאשר חלקם נושאים משדרים. המחשבה הייתה שהיחמורים יעדיפו לחיות בשטחים שליד מי הנחל, שם יש להם מים וצמחיה בשפע, אבל עם הזמן היחמורים החלו לטפס על גדות הנחל, גילו את מטעי התפוחים של מושב גורן והחלו לגרום נזקים לחקלאות. הגדרות שהקיפו את המטעים לא מנעו מהם מלהיכנס למטעים, היות שהם מסוגלים לקפוץ מעל גדר בגובה 2 מ'. לכן הגביהו את הגדרות שמקיפות את המטעים. היו מספר טריפות של יחמורים ע"י להקות של כלבים משוטטים.

עוד על יחמורים- מתוך דף מידע של רשות הטבע והגנים: היחמור הפרסי הוא אחד ממיני האיילים. שמו נגזר מצבע פרוות הקיץ האדמדמה שלו. 'חמר' היא מילה עתיקה שפירושה יין, ומשל לצבע אדום. בעבר היה היחמור הפרסי נפוץ במרחב שבין איראן לארץ ישראל. שמו אף נזכר במקרא ברשימת בעלי החיים הטהורים המותרים לאכילה: "אייל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד, ה). היחמור ניצוד במהלך ההיסטוריה ללא רחמים. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוא נחשב לבעל חיים שנכחד לגמרי מן העולם. בשנת 1956 התגלתה במקרה אוכלוסייה קטנה של יחמורים, כשני תריסרים במספר, שמצאו איכשהו מקלט בין העצים שצמחו בגדות הנהרות דז וקרחה שבדרום מערב איראן. הבשורה הדהימה את אנשי שמירת הטבע בעולם, והם התגייסו להצלת היחמור מאבדון. זוג יחמורים שנלכד באיראן והועבר לגן חיות בגרמניה, היווה בסיס לגרעין רבייה בשבי.

בשנת 1978 הצטרפה רשות הטבע והגנים למאמץ הבינלאומי, והקימה בשמורת טבע חי-בר כרמל גרעין רבייה של היחמור הפרסי.

"מייסדי" גרעין הרבייה היו שני זכרים שהובאו מגן חיות בגרמניה, וארבע נקבות שהובאו מאיראן. היחמורים מאיראן עלו ארצה לאחר מסע הרפתקאות יוצא דופן (ביוזמתו ובתכנונו של אברהם יפה- המנכ"ל הראשון של רשות שמורות הטבע) שהתרחש בימי המהומה של ראשית המהפכה האסלאמית. מייק ון חרייבנברוק, שהיה אחראי על שמורת החי-בר יטבתה באותם ימים, גילה תושייה רבה והוביל את היחמורים מאזור הים הכספי לטהרן, כשהוא נעזר בנספח הצבאי דאז, תת אלוף יצחק שגב, ומצרף אותם ברגע האחרון למטוס אל-על האחרון שיצא לישראל.

גרעין הרבייה התפתח היטב ויחמורים אלה העמידו צאצאים לרוב. בשנת 1995 שכנו בחי-בר כרמל יותר מ-150 פרטים. זה היה העדר הגדול בעולם של יחמור פרסי והבסיס למבצע ההשבה שלו לטבע. הצלחת המבצע היא אולי הסיכוי האחרון של היחמור הפרסי לשוב ולהיות חית בר בישראל.

בעלי החיים שאפשר למצוא היום בנחל כוללים דורבנים, חזירי בר, שועלים, דלקים, סמורים, גיריות (גירית הדבש וגירית מצויה), יחמורים כמובן, וכמובן זוחלים, חרקים, עופות וציפורים.

 

 

 

 

מונפור (מונפורט) – בצרפתית (Montfort = ההר החזק)

אפשר להתחיל הדרכה כאן בשאלה לקבוצה: "אם הייתי צריכים לבנות

כאן מבצר, איפה הייתם בונים אותו?" את התשובות אפשר לבחון ביחס

למבצר המונפור, כאשר על פי רוב התשובות תהיינה דומות לפרמטרים

של בניית ישוב בעת העתיקה- מים, עורף חקלאי, מיקום אסטרטגי מוגן

וקרבה לדרך. אפשר גם להוסיף קשר עין למבצר נוסף.

מבצר המונפור שרואים ממצפה המונפור לא עומד באף אחד

מהסטנדרטים שאפשר למנות, למעט קרבה למים. מכאן קל לראות

שהמצפור גבוה ממבצר המונפור, וגם מצפה הילה גבוה ממנו, ולכן אין

לו כמעט שליטה- הוא צופה רק על הקניון של נחל כזיב, שאף דרך

חשובה לא עברה בו, אין שם ישוב או שדות חקלאיים. בנוסף אין למבצר

קשר עין עם מבצר צלבני נוסף. ונשאלת השאלה: מדוע המבצר נבנה דווקא כאן? - אין תשובה ברורה, אבל אפשר להעלות כמה אפשרויות.

הצלבנים הגיעו לארץ ישראל בשנת 1099 בתגובה לקריאתו של האפיפיור קלמנס השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים ששלטו בה באותה תקופה. עד 1187 התקיימה בארץ ממלכת ירושלים, שבירתה ירושלים, ובנוסף הקימו הצלבנים בארץ עשרות מבצרים- עירוניים כדוגמת צפת ועכו, ומצודות במקומות אסטרטגיים כדוגמת הר תבור, או בצמתי דרכים חשובות. בשנת 1187 נפלה הממלכה הצלבנית הראשונה בקרב קרני חיטין, ו-4 שנים לאחר מכן (שנת 1191) הוקמה הממלכה הצלבנית השנייה שבירתה עכו. עוד קודם לכן, כבר ב-1189 שמו הצלבנים מצור על עכו, וב-1191 כבשו אותה מחדש. אל מול חומות עכו ותוך כדי המצור הוקם המסדר הגרמני הטבטוני. "מסדר" הוא קבוצת נזירים שחיים לפי כללים מסוימים, ובהקשר של התקופה הצלבנית- מסדרי הנזירים קיבלו אישור לשאת נשק ולהילחם מלחמת קודש למען המטרה הקדושה של כיבוש ארץ ישראל, כך שלמעשה הם היו מסדרים לוחמים. כשעכו נכבשה ב-1191 הטבטונים היו בין הכובשים, וקיבלו רובע משלהם בעיר לאחר כיבושה. הרובע שלהם נמצא כיום איפה שמגרשי החניה של אולמות האבירים. בשלב מסוים הם סבלו מהתנכלויות וביקשו לצאת החוצה מעכו ולקבל נחלות בגליל המערבי. זה קרה בצורה הדרגתית, וסביב שנת 1210 התחילו לצאת מעכו, ב-1208 קיבלו את מבצר יחיעם (ג'דין), ב-1220 קנו את קסטלום רגיס / שאטו דה רואה (מצודת המלך) במעיליא, וב-1228 רכשו את המונפור, שהיה אז אחוזה חקלאית פרטית של אציל צלבני ממשפחת דה מיילי. כל המבנים שבנו הצלבנים היו מבוצרים, כי הם היו מיעוט בתוך מרחב עוין, ותמיד חשו מאוימים, עובדה זו היא אחד מהסיבות שיכולות להסביר את מיקומו של המבצר - כי כבר היה כאן משהו לפני. למסדר לא היה די כסף לבנות מבצר מן היסוד, ולכן הם רכשו מקום שכבר היה בנוי וקיים, ורק ביצרו אותו יותר והפכו אותו למטה שלהם (הם גם קנו בזול יותר מבנים חצי הרוסים ושיפצו אותם, מתוך גישה של "חצי מבנה הרוס הוא גם חצי מבנה עומד"). בראש המסדר עמד הרמן פון זלצה, שבנה את המבצר שבנייתו הושלמה סביב 1235, והמקום הפך למרכז של המסדר הטבטוני בארץ ישראל. באותה תקופה הטבטונים כבר הספיקו להשתלט על רוב הגליל המערבי. השטח שלהם השתרע מראש הנקרה מזרחה עד אזור בירנית, ירד משם דרך גוש הר מירון עד אזור בקעת סכנין, משם לאזור קריית אתא ועמק זבולון, ואל הים. באזור זה היו 60-70 כפרים שהמסדר רכש.

המונפור לא היה מבצר שנבנה לצורכי אסטרטגיה אלא הוא היה מבצר שהגן על מרכז המסדר הטבטוני, והיו לו 3 קווי ביצורים: אפשר לראות את החומה התחתונה, מעליה קיר שהיווה את קו הביצורים השני, והמקום הגבוה ביותר במבצר,

הדון-ג'ון, מגדל העוז של המבצר, שמהווה מבצר קטן בפני עצמו, (שהינו למעשה קו הלחימה האחרון) עם בור מים משלו ושער, ואם מפסידים את שני החומות החיצוניות, אפשר להתבצר במגדל העוז ולהמשיך להילחם ממנו.

במפלסים התחתונים יותר ניתן למצוא שרידי בתי מלאכה, מטבח, חדרי נשק, וצפונה מהם חדרי מגורי האבירים והכנסייה.

שרק חלקה הדרומי שרד עד ימינו. מהכנסייה נבנו מדרגות אשר ירדו אל אולם האבירים- ה"רפקטוריום". גגו של אולם זה נתמך על ידי שתי שורות של אומנות מתומנות. שתיים מאומנות אלו, הניצבות כיום במקום, מעידות על הפאר הרב בו נבנה אולם זה. רצפת הרפקטוריום שימשה כגג המרתפים של המבצר, בהם נשמרו סחורות ומזון כמו גם, כך משוער, אוצרות המסדר הטבטוני אשר שוכנו במקום.

הטבטונים קראו למבצר שלהם "שטקנברג"- "ההר החזק" בגרמנית- תרגום השם בצרפתית ("מונפור").

בתקופת הצלבנים חלש המבצר על שטח נרחב, שמקורו עוד בימים בהם היה המבצר חווה חקלאית מבוצרת. את אדמות החווה, אשר השתרעו ממיקומו הנוכחי של המבצר ועד למורדות נחל כזיב, הקיפו מספר חומות אשר הגדירו את שטחה של החווה. לאחר הפיכתה של החווה למבצר הכספות של המסדר הטווטוני, ננטשו השטחים הנרחבים אשר הקיפו את המבצר המרכזי, ועיקר החיים במבצר התרכז אל תוך החלק המבוצר אותו אנו מכירים כיום.

חלק זה נבנה בצורת מבנה ארוך וצר, הבנוי מאגפים מדורגים אשר נבנו לאורך הקרן הטבעית עליה ממוקם המבצר.

במפלס רצפת המרתפים נבנה מגדל רם, אשר ניצב על קיר תומך ושהשקיף בעבר על מורדות השלוחה הצפוניים.

המבצר שימש את הטבטונים במשך כ-30 שנה. בשנת 1266 הגיע הסולטן הממלוכי בייברס לאזור והבין שבלתי אפשרי לכבוש את המקום, ועזב את השטח. 5 שנים לאחר מכן הוא שב לכאן, הביט על המבצר והחליט שהיתרון הגדול של המבצר הוא גם החיסרון שלו: המדרונות התלולים. הוא ציווה על חיל החופרים שלו להגיע מהוואדי שמתחת למבצר ולחומה החיצונית הנמוכה, לחפור ולקעקע את החומה עד שתתמוטט. אחרי כמה שבועות קו ההגנה הראשון התמוטט, אבל בייברס הבין שחבל לו להשקיע מאמצים בכיבוש המקום, כי הטבטונים לא נחשבו מסדר עשיר והוא ידע שאין שם הרבה נכסים. ובאופן די יוצא דופן מבחינתו, הוא מנהל איתם מו"מ ומתיר להם לצאת מהמבצר בשלום עם רכושם (כולל הארכיון שלהם ולכן יש לנו היום תיעוד של חיי היום יום שלהם, יצא בספר – חיי היום יום במצודה צלבנית / אברהם שטל), ולעבור לצור. המבצר נפל בידיו של בייברס ב-1271, והוא הרס אותו, כמו גם את כל ערי החוף ואת המצודות שבפנים הארץ- כדי שהצלבנים לא יוכלו לחזור אליהם. את המבצרים שבמזרח ארץ ישראל הם בד"כ שיקמו ובנו מחדש (כמו מצודת צפת). מאז המבצר עמד בשיממונו. אף אחד לא רצה לשקם אותו ולבנות אותו מחדש, כי כאמור, אין לו חשיבות אסטרטגית ומיקומו אינו מצדיק השקעה גדולה של שיקום ובנייה מחדש. מאז החורש השתלט על המקום, ובשנים האחרונות קק"ל עשתה מספר עבודות שיקום ותחזוקה במבצר, בעיקר כדי למנוע סכנה של התמוטטות אבנים וכדי שאפשר יהיה להמשיך לבקר במקום. מכאן אפשר להבין את המבנה של המבצר יותר טוב מאשר כשנמצאים בתוכו.

המבצר נחפר ע"י משלחת אמריקאית ב-1928-30, ונמצאו בו מטבעות, מדים ועוד. נמצאו בו גם מטבעות רומאים, מה שמעיד על כך שככל הנראה למבצר היה בסיס רומאי, שעליו בנו הצלבנים.

האבנים לבניית המבצר נלקחו ממחצבה שבחרבת נחת, שנמצאת במרחק של כקילומטר מהמבצר.

במורד השלוחה, על גדותיו של נחל כזיב, נמצא מבנה בעל שלוש קומות ובתוכו מספר אולמות, אשר השתמר היטב. מבנה זה שימש כטחנת קמח ובית הארחה‏, או לפי סברה אחרת כבית חולים עם הפיכתו של המקום למפקדת המסדר הטבטוני בארץ ישראל שימש את האבירים יושבי המבצר. במשך שנים רבות התקיימה אגדה לפיה המבנה מקושר למרתפי המבצר במעבר סודי, אולם אין לאגדה זו שום ביסוס.

בגדת הנחל, למרגלות המבצר, נמצא מבנה ששימש את עובדי החווה החקלאית. ליד המבנה נותרו שרידי סכר שמאחוריו נאגרו מי הנחל.

מרפסת התצפית -

ממקום זה רואים שהמצודה יושבת על שלוחה עצמאית

 מנותקת מהאחרות, ובמבנה משולש שווה שוקיים

שראשו הוא המבצר. וכן ניתן לראות שהסביבה אכן

גבוהה מהמבצר. ישנו חיץ טבעי שמנתק את המבצר

מהשלוחה, חיץ זה עבר הרחבה ושימש כמעין חפיר

טבעי במערך ההגנה של המבצר.

סלע האם הינו גיר (קנימן טירון), והסלעים המשוננים

הם תוצאה של פעילות קרסטית עליהם.

 

  1. שרידי חפיר

  2. מגדל העוז

  3. האזור המנהלתי

  4. כנסייה

  5. רפקטוריום - אולם האבירים

  6. מרתפים

  7. המגדל הצפוני

  8. שרידי החומה החיצונית

 

מקרא:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השער עם הכתובת הממלוכית

 

שלומי

שלומי היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. כקילומטר מגבול לבנון, כ-4 קילומטרים מזרחית לים התיכון ו-3 קילומטרים מזרחית לראש הנקרה. שלומי נוסדה כעיירת פיתוח על שטח הכפר הערבי אל-באסה בשנת 1950 על ידי עולים ממרוקו ותוניסיה כמרכז אזורי למתן שירותים ליישובי הסביבה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1960. היישוב נקרא על שמו של שלומי, אביו של אחיהוד ששימש כנשיא שבט אשר "ולמטה בני אשר נשיא אחיהוד בן שלומי" (במדבר, ל"ד כ"ז).

בשנת 1956 החלה בניית השיכונים ביישוב, דרומית להריסות הכפר אל-באסה. בעת קבלת מעמד של מועצה מקומית ב-1960 מנתה שלומי 1,600 תושבים. למרות פיתוח מפעלי תעשייה ביישוב בשנות ה-70 וה-80, סבלה שלומי, עקב קרבתה לגבול, מקשיים חברתיים וכלכליים ואוכלוסייתה לא גדלה משמעותית, בשנת 1985 מנתה אוכלוסייתה רק 2,400 תושבים. בשנות ה-90 נקלטו בשלומי כ-1,000 עולים מחבר המדינות (למעלה מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה). באותה תקופה הגיעו גם כמה מאות תושבים מאזור הצפון לשכונת הוילות "פסגת שלומית" בזכות מחירי הנדל"ן הזולים, יחסית. בשנת 1998 החלה בנייתה של שכונה חדשה של בתים צמודי קרקע, צפונית ומזרחית לשלומית הוותיקה השוכנת צפונית לשלומי. במאי 2005 וכן במאי וביולי 2006 סבל היישוב מירי קטיושות מלבנון.

בשלומי נמצאים מעבר לבתי ספר יסודיים גם מוסדות החינוך הבאים:

< >חטיבת ביניים ממלכתית ודתית - נפתחה בשנת 2007מכללת ארז - מרכז להכשרה מקצועיתמרכז השתלמויות למורים בתחומים טכנולוגיה ומדעי הטבעמרכז שלומי לעבודה ויצירהבית ספר למחונניםמרכז הקוד הפתוח לקהילהאזור התעשייה משתרע על 500 דונם ובין המפעלים המצויים בו ניתן למנות את מפעל הבשר והנקניקיות של חברת "זוגלובק" ואת "מפעל מתכת חניתה" המייצר כלים ומכשירי חיתוך לתעשיית המתכת. שלומי מהווה מרכז מסחרי אזורי למושבים ולקיבוצים בסביבה. בשלומי מתנ"ס המשרת גם את התושבים ביישובים סמוכים, בריכת שחיה, אולם תרבות ואולם ספורט. כמו כן שוכנת לרגלי רכס חניתה אכסניית נוער. בדרום-מערב שלומי, בסמוך לגן ההרפתקאות נמצא אתר ארכיאולוגי ובו רצפת פסיפס מן התקופה הביזנטית. ממצאים ארכיאולוגיים נוספים נמצאים בשטח הכפר אל-באסה, צפונית לאזור התעשייה. שם נחשפו שרידי יישוב מהתקופה הרומית, מערות קבורה ושרידי מנזר מהתקופה הביזנטית וכן שרידים של מבנים מימי הביניים. מזרחית לשלומי שוכן יער חניתה, בגבהים שבין 100 ל–400 מטרים מעל פני הים, ומשתרע על שטח של 2,300 דונם.

 

הגעה: כביש 4 עוד קצהו בגבול לבנון. 10 דק' מנהריה.

פתוח: ימי חול – קיץ 09:00-18:00
ימי חול חורף 09:00-16:00 (החל מ- 1 בנובמבר) ימי שישי וערבי חג 09:00-16:00 (ערב חג פסח ,ראש השנה עד 12:00(
שבתות וחגים 09:00-18:00 

מחיר: מבוגר מעל גיל 18 – 43 ₪, ילד (מגיל 3) / תלמיד/גמלאי / חייל בסדיר/ נכה – 35 ₪.

כרטיס משולב עם עכו העתיקה: מבוגר מעל גיל 18 – 49₪, 68₪ כולל החמאם, ילד (מגיל 3) / תלמיד/גמלאי / חייל בסדיר/ נכה – 43 ₪ , 58 ₪ כולל החמאם.

גישה לנכים: מוגבלת

שירותים מים וחנייה: יש

 

  ראש הנקרה (שמו בערבית, ראס א-נקורה)

שמורת טבע ייחודית, הנמצאת בקצהו הצפוני של חוף הים התיכון                                                                       של ישראל, ומצטיינת במצוק תלול היורד ישירות לתוך הים התיכון                                                                     ובחוף הים המפורץ שלו. תופעה ייחודית בארץ, מכוון שהכרמל היורד                                                                        גם הוא לים משאיר רצועה צרה שמאפשרת כיום כביש ומסילת ברזל.                                                                            מצוק הנקרות הוא קצהו המערבי של "רכס סולם צור" הר התוחם את                                                                   הגליל המערבי מצפון, ומתנשא לגובה של 300 מטרים. מדרום למצוק                                                                              חוף ים שגם הוא רכס כורכר, ברכס מצויים שלושה איים: אי התכלת,                                                                                  אי השחף ואי הנחליאלי, שהם למעשה ביצבוץ של רכס כורכר נוסף                                                                       מערבי לחוף של היום, שכוסה בים, למעט האיים. שטחם הכולל הוא                                                                         20 דונם. האיים הוכרזו כשמורות טבע ימיות.

קצת גיאולוגיה:

 

 

 

 

  רכס ראש הנקרה או "רכס הסולם" הוא קמר גאולוגי, שצירו מתמשך                                                                      מדרום-מערב אל צפון-צפון-מזרח לתוך לבנון. במרומי הרכס, בצפונו                                                                      של המצוק, מצויים סלעי גיר מתצורת "דיר חנה" מחבורת יהודה, אשר                                                                                     נראים יפה מרחוק. רובו של הרכס, אשר מצוי בתחום מדינת ישראל,                                                                        בנוי מ"פרט ראש הנקרה" מתצורת דיר חנה. פרט זה מורכב מרצועות                                                                          של צור, קירטון - הסלע הבהיר ומעט טרורטין. השכבות נראות שכובות                                                                במצוק התלול, הבולט לעין, שגובהו כ-70 מטרים. ברצועות של סלע                                                                      הצור אובחנו נודולה, אחד מסוגי התרכיזים המתהווים בסלעי משקע.                                                                   נודולות מופיעות לרוב בשכבות הערוכות במקביל בין שכבות של הסלע                                                                המכיל אותן. בשכבה זו חתרו גלי הים את הנקרות הנראות היום, ובה                                                          נוצרו פסלי אבן טבעיים על ידי הים והרוח.                                                                                                     קיימת עוד שכבה, השכבה התחתונה, העשויה אבן גיר, שהיא השיפוע                                                                  המערבי של הקמר - אשר כיוונו הכללי הוא ללבנון. היא נמצאת ברובה                                                                 מתחת לפני הים. הנקיקים התת-ימיים חרוצים בשכבה זו. התופעה בולטת                                                            במיוחד בנקרה הצפונית, שהיא היחידה שנוצרה במלואה בסלע קשה.                                                                    מעבר לגבול, בתחום לבנון, מצויות כמה נקרות שנוצרו בצורה דומה.

בדיקת המסלע מתחת לנקרות הקיימות מעלה, כי קיימות נקרות נוספים,                                                                מתחת לפני הים. אם הנקרה נוצרת על סחף שנוצר על ידי גלי הים,                                                                         הרי המצאות נקרות בעומקים שונים, מעידות כי גובה פני הים השתנה                                                                  במשך התקופות. ובכל תקופה נוצרה סדרה של נקרות - כל אחת בקו                                                                גובה המתאים לפני הים. כמו כן, נמצאו בין הנקרות, העמקים, שרידים                                                                     של הרבדה בסביבת היווצרות יבשתית. מכן ההשערה כי בעבר מרגלות                                                                   המצוק, בין הצפה ימית לשנייה, היו מכוסות במשטח נרחב של דיונות חול,                                                                ואז השתרעה היבשה הנוכחית מקום האיים של היום.                                                                                        תמיכה נוספת בהשערה נמצאה בהמצאות שרידים של מבני חקלאות                                                                   עתיקה, ביניהם יקבים במישור החוף מראש הנקרה לאכזיב - אזור שהוא                                                                 היום חשוף מאדמה. מכאן הועלתה האפשרות שהאדם חי ופעל באזור                                                                          החוף בגליל המערבי, כאשר קו החוף היה מרוחק מאות מטרים ממיקומו היום - ממערב לארבעת האיים, שהם שרידים לרכס כורכר עתיק.

 

 

  אורכן הכולל של הנקרות כמאתיים מטר. קיימות שתי הסתעפויות עיקריות                                                       המחוברות ביניהן. בעבר הייתה הגישה היחידה אל הנקרות בדרך הים                                                                   בלבד, בעיקר לחובבי טבע ולצוללים מיומנים שהתמודדו עם תהפוכות הים                                                              ומזג האוויר.                                                                                                                                               יוסף ברסלבי כותב בספרו "הידעת את הארץ"  כיצד הוא ירד בשחייה, עם                                                           קבוצת מטיילים, מהים הפתוח לפנים הנקרות, על מנת להבין מה המקור של                                                       "הרעמים" הנשמעים בעת ביקור בסביבה. והוא מסביר:"הגלים מתגלגלים                                                            בנקרות ויוצרים הדים כפולים ומשולשים המתגלגלים". והוא נותן עצה                                                              למטיילים: אם מגיע לכם מידע מעין זה, מחברים או מעיתונים, רשמו אותו,                                                            ובפעם הבא כאשר תבקרו במקום תזכו בחוויה - כך עשיתי במקרה זה וזכיתי                                                        לראות מה שפעם היה בשבילי אגדה.                                                                                                                  על מנת לאפשר מעבר מן היבשה נחצבה בשנת 1968 מנהרה אל הנקרות                                                              באורך 400 מטרים.

"רכס סולם צור" יושב בתקופת המקרא על ידי הפניקים. צבאו של אלכסנדר                                                     מוקדון חצב בשנת323  לפני הספירה, נקבה בראש הנקרה למעבר החיילים                                                          שהטילו מצור על העיר צור. כדי להעפיל לרכס חצבו מדרגות בסלע.

הצלבנים ב- 1191 בחזרתם לארץ הקודש נכנסו דרך ראש הנקרה, וקראו                                                              למקום "מעלות".

בשנת 1915 סלל הצבא הבריטי דרך לכלי רכב.

במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, חצב חיל ההנדסה של דרום אפריקה, אוסטרליה וניו-זילנד, את מנהרת הרכבת בראש הנקרה. במנהרה הונחה מסילת רכבת שחיברה את ארץ ישראל ללבנון, ובכך נוצר רצף של מסילות ברזל ממצרים לסוריה, והלאה לטורקיה ולאירופה.

בליל הגשרים הוחלט שלא לפגוע בגשר שבראש הנקרה. שנתיים מאוחר יותר, במרץ 1948, פוצצו לוחמי הפלמ"ח את הגשר שחיבר בין המנהרות, כדי למנוע מעבר נשק וחיילים של צבא לבנון.

בינואר 1949 הוקם קיבוץ ראש הנקרה על מורד הרכס.

מדינת ישראל הכירה בייחודיות המצוק והכריזה עליו כשמורת טבע לאומית - שמורת "חוף-ראש-הנקרה". הנקרות נראות במיטבן בעת רדת החמה ובשעות סערה. הן מושכות קהל מבקרים רב ואף הוקם קו רכבל אל הנקרות באורך 102 מטרים. בשמורה נכללת גם רצועת החוף שמדרום למצוק, והיא מתאפיינת בפאונה ופלורה מעניינות ומיוחדות: חוף ראש הנקרה (יחד עם חופים נוספים בסביבתו, כמו חוף אכזיב) הוא האזור היחיד בעולם בו גדל עדעד הגליל (שבעבר התייחסו אליו כעדעד יווני, הגדל ביוון). בינות לשיחי אלת המסטיק מתכסים המדרונות בסתיו בפרחי חצב מצוי וחבצלת החוף ובחורף עולים וצומחים הנרקיסים. עצי החרוב עוצבו על ידי הרוח כעצים ננסיים וצורתם מרתקת את עיני המתבוננים. עד שנות ה-50 של המאה ה-20 נצפה בנקרות כלב ים נזירי שהפך נדיר למדי בחופי הים התיכון. בתקרת הנקרות שוכנים עטלפי פירות ובנקיקים שבמצוק מקננים יוני סלעים וסיסים. סמוך לפני המים ניתן לצפות בשחפיות כשהן מלקטות מזון המצוי בשפע על סלעי החוף. המים בנקרות מאפשרים תנאי חיים אידאליים למגוון עצום של חי ימי. בלילות ירח מלא בודדים בשנה ניתן לצפות במחזה מרהיב של מאות צבים זעירים שבקעו מביציהם ועתה נוהרים אל הים. אלה הם צאצאיו של צב ים חום, אשר חוף ראש הנקרה המפורץ הוא אתר ההזדווגות המימי שלו ואת הביצים מטילה הנקבה במפרצונים החוליים שבין סלעי החוף.

מעבר ראש הנקרה

מעבר הגבול היחיד בין ישראל ולבנון ומשמש בעיקר למעבר גורמי או"ם. סמוך למעבר ישנה נקודת תצפית הפונה לכיוון דרום וניתן לראות ממנה את חופי עכו ונהריה. במעבר זה התקיימה עסקת חילופי גופות ב-2007 כאשר ישראל קיבלה את גופתו של גבריאל דוויט, ישראלי אשר טבע וגופתו נסחפה ללבנון.                                                            ביולי 2008 התקיימה במעבר עסקת חילופי השבויים בין ישראל לחזבאללה בה הוחזרו גופותיהם של שני החיילים שחטיפתם גרמה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה - אלדד רגב ואהוד גולדווסר ושרידי גופות של חללי צה"ל מהמלחמה. בתמורה, הועברו לחזבאללה חמישה אסירים לבנונים, בהם סמיר קונטאר ו-197 גופות של לבנונים ופלסטינים, בהם מחבלים ולוחמי חזבאללה.

 

 

קיבוץ ראש הנקרה - מונה כ- 600 נפש

בתום מלחמת השחרור התארגנו שתי קבוצות של לוחמים משוחררים, קבוצה של חניכי עליית הנוער מחניתה יחד עם הכשרת "אבוקה" של הפלמ"ח לשם הקמת יישוב חדש. הקיבוץ הוקם ב-6 בינואר 1949 ועבר למיקום הקבע שלו                       ב-1  באוקטובר 1950.

בראשית העשור הראשון של המאה ה-21 הופרט הקיבוץ. בעקבות ההפרטה התבצעה הרחבה של שטחי השיפוט, והוכשרו כ-150 חלקות לבניית בתים צמודי קרקע, והתיישבות של אזרחים הן צעירים והן מבוגרים. השלמת פרויקט ההרחבה משוער להסתיים בשנת 2009.

 

מערת קשת וחרבת אידמית:

 

 

חרבת אידמית – שרידי התיישבות ביזנטית עתיקה, מקום חקלאי

עשיר, עם שרידי כפר בדואי משנות ה- 50.

בתקופה העתומאנית עם החלשות האימפריה הגיעו לכאן בדואים

מרחוק. ב- 1924 הם היו בין גבולות החלוקה של הבריטים והצרפתים

אבל גבול זה לא היה סגור הרמטי. חלק הכפר שבתחומי ישראל

 התקשר מאד להיתישבות שחניתא, איילון ועוד והיו למעשה אנשי

מודיעין. ב- 10/48 נכבש הגליל במבצע "חירם", דב"ג נתן הוראה

למפקד המבצע – לא להשאיר כפרים ערבים במרחק של 10-15 ק"מ

מהגבול, כדי שלא יהיה מסתור ושיתוף פעולה לצרכי הברחת גבול בין הכפרים שמשני צידי הגבול. וגם כדי שהפליטים שברחו, לא יהיה להם לאן לחזור. וכך היה, כל האוכלוסייה הערבית בין שרצו או שלא רצו להתפנות – פונו. חוץ מאנשי ערב-אל-ערמשה, להם היו קשרים טובים אם מפקד הפעולה ולכן לא פונו, גם מסיבות פקרטיטות, של שיתוף פעולה ועזרה לצה"ל. בשנות ה- 56/7 הגיעה חולית חיסול ומודיין מסוריה וחדרה לארץ, החוליה חיסלה את ראש המשפחה באידמית, חיסול ממוקד (גם בג'רמק הם חיסלו את המשת"פ הדרוזי, סַפְדי), החוליה חוסלה לבסוף בשנות ה- 60 ע"י הבדואי, אבו-מוסה דיאם קאדיר. לאחר חיסול ראש המשפחה הורה הרמטכ"ל דאז משה דיין להוריד את המשפחה מהגבול וליישבה במושב יערה, כדי להגן עליהם, נינתו להם אדמות להקים בתים והם יושבים בשכנות טובה ביערה עד היום.

כביש גבול הצפון – ב- 1916 תוך כדי מלה"ע ה- I נערך הסכם "סייקס-פיקו" בין הבריטים לצרפתים, על חלוקת אזור המזרח התיכון ביניהם, לאחר כיבושו מהתורכים. במקביל חתמו הבריטים הסכם עם השריף של מכה – חוסיין (שומר קודשי האסלאם בחצי האי ערב), ותמורת לוחמה בתורכים הוא יקבל אח"כ – מדינה ערבית, בחסות המשפחה האשמית. במקביל ב- 1917 הם מבטיחים גם ליהודים "בהצהרת בלפור", (הרבה בזכות ד'ר חיים וויצמן), מדינה. 1918 – נגמרת מלה"ע, ב- 1919 בנו של חוסיין – פייסל דורש מהאנלים את פרעון ההבטחה. הם מציעים לו את דמשק, הוא מסכים, מי שלא מסכימים, הם הצרפתים שדמשק נמצאת "בחלק שלהם" האנגלים נסוגים דרומה כ- 20 ק"מ, פייסל מתחיל להלחם בצרפתים, נוחל מפלה, מאבד את דמשק ומקבל בתמורה את עיראק. אחיו עבדאללה, מקבל את עבר הירדן המזרחי, שהובטח ליהודים בהצהרת בלפור, לצורך הקמת אותה מדינה ערבית.

כביש הצפון -  ב- 1921-24 ועדת פוּלֶה – ניוקום, מומחים - צרפתית בריטית, על חלוקת האזור מבחינת הדרכים שעניינו את הצרפתים והמים שעניינו את הבריטים. בגליל בוצעה החלוקה ע"פ – איפה יום השוק שלכם (הפלחים)? אם בעכו, אתם שייכים לישראל, אם בבירות – ללבנון. וכך נולד הגבול המזוגזג.

1936 –  פורץ המרד הערבי בבריטים, הקצינים ווינגייט וטיגארט מגיעים לסיוע לבריטים בארץ. הם מבינים שהנשק זורם לערבים לכוון גבול הלבנון שלא סגור היטב. כדי לבלום הברחות אלה מציע טיגארט לבנות מערך של במני משטרה, גדולים בינוניים וקטנים לאורך הגבול כדי לשלוט עליו. מבנים גדולים באזור מישור החוף, שדרת ההר המרכזי ובדרום, וביניהם מבנים קטנים יותר. בצפון נבנו משטרות ב: בסא, עירקית, סאסא, אביבים, נבי יושע. וביניהם 19 "פילבוקסים" – Black House . במכרז הבנייה זכה סולל בונה. המשטרות נבנו היכן שניתן לשמור הכי טוב על הגבול וביניהם נסלל כביש, כמו כן הקימו רצועת ביטחון אל תוך שטח ישראל.

בחניתא החל ווינגייט ליישם את שיטת לוחמת הלילה המפורסמת שלו – בראשונה.

 

מערת הקשת  - היא חלק ממערכת מערות קרסטיות המצויות בסלעי הגיר והדולומיט הקשים. המערה נמצאת על רכס ראש הנקרה. קיימת תצפית מצוינת עד לכרמל בדרום והרי הלבנון בצפון.

המערה היא בעצם קשת ענקית, תלויה ותחתיה תהום. בעבר הייתה המערה סגורה כמעט בכל עבריה, אלא שתהפוכות גיאולוגיות חשפו את פתחה הדרומי, התמוטטות פערה את תקרתה וכל מה שנותר הוא קשת סלע הנישאת לעדות עד היום. בתחתית המערה.

כאן יש אתר מורשה לגלישת מצוקים. (יש גישה לנכים עד מערה). אפשר להמשיך בשביל האדום כחצי שעה עד לפיתול בכביש. שם יש יציאה לשביל למערת נמר ולנחל נמר (לא מטיילים יותר בנחל נמר בחלקו העליון).

פני השטח של אזור מערת קשת נוצרו כתוצאה משבר גיאולוגי שגרם להרמה של חלקו הצפוני (רמת אדמית) והורדה של חלקו הדרומי (הרי הגליל). אגדה עממית על היווצרות המערה המיוחדת מספרת כי: היו הייתה חבורת שודדים שמצאה את לחמה בשוד עוברי אורח שעברו בנחל בצת. לילה אחד, נגלה הנביא לאחד השודדים והזהיר אותם שאם לא יחזרו למוטב, מרה תהיה אחריתם. בבוקר סיפר השודד החולמני על החזון שחזה, וביקש מהם שיפסיקו לשדוד ויהפכו לחקלאים. השודדים לא השתכנעו. החוזר בתשובה המשיך להציק להם ועל כן החליטו להיפטר ממנו. הם הבטיחו לו שרק ישדדו את השיירה הגדולה המתקרבת אליהם ואז יחדלו ממעשיהם הרעים. השודדים העמידו אותו כתצפיתן בראש מערת הקשת, שתקרתה הייתה אז שלמה, וחיכו להזדמנות הראשונה להשליך אותו משם לתהום. בדיוק אז מוטט האל הטוב את תקרת המערה, על השודדים שעמדו עליה. רק במקום שבו עמד השודד הטוב נשארה התקרה, הלא היא הקשת הקיימת עד עצם היום הזה.

 

שביל אמיר מיטל - בדצמבר 88 נהרג סא"ל אמיר מיטל בלבנון בעת פשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים מאנשי ג´יבריל במבצע "כחול וחום" בנעימה שבלבנון.

אמיר יליד חדרה, בוגר הפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, עשה את מסלול שירותו הצבאי בחטיבת גולני בכל דרגי הפיקוד - מ"מ, מ"פ סמג"ד, מפקד סיירת גולני ומג"ד "ברק".

לזכרו של אמיר הוקם ע"י רשות הגנים והטבע והקרן הקיימת, מצפור ושביל המתחיל בחניה המרכזית עובר על קו המצוק מעל נחל בצת ובמהלכו חולף על פני "מערת קשת" ועולה דרך "שביל הנכים" לחניה חזרה.

mobile as it does on desktop.

© 2019 by MZC.  פותח ועוצב על ידי מזח אפליקציות |  Tel: 074-701-37-22

לסיורים: 054-817-5073