סיור ירושלים העות'מאנית(דגש על המאה ה 19)

 

הרובע היהודי , שער יפו, משכנות שאננים ,מחנה ישראל , נחלת שבעה ,ממילא.

 

 

 

שער יפו

גודל העיר העתיקה הוא אחד ק"מ רבוע

החומה נבנתה סביבה בתקופה העתומנית בשנת 1534-41 בימי  הסולטאן סולימאן אל קאנוני.

האדריכל של החומה היה סינאן - אדריכל החצר של הסולטנים העו'תמאניים סלים הראשון, סולימאן המפואר(אל קאנוני), סלים השני ומוראט השלישי. במהלך חמישים שנות פעילותו תכנן סינאן כמעט 500 מבני ציבור ומבנים פרטיים ברחבי האימפריה העות'מאנית (בעיקר באיסטנבול), דבר שהקנה לו את התואר "מיכלאנג'לו של המזרח". מייחסים לו את תכנון מבנה שער שכם המפואר בירושלים

אורכה של החומה 4,018 מטרים, גובהה הממוצע 12 מטרים ועוביה הממוצע 2.5 מטרים. בחומה משובצים 34 מגדלי שמירה והיא כוללת שבעה שערי כניסה אל תחומי העיר שער יפו ממערב ממזרח שער האריות מצפון שער הפרחים ומדרום שער יפו ועוד שלושה פשפשים שנפתחו במאה העשרים לשערים כגון שער הקטן שער האשפות ושער ציון  . חומה זו היא האחרונה בסדרה ארוכה של חומות שהקיפו את ירושלים בתקופות שונות. בתוך החומה משולבת מצודת מגדל דוד (ליד שער יפו) וכן מתחם הר הבית. בקטעים מסוימים ניתן לראות את יסודות החומה המונחים על יסודות הסלע הטבעי.

על אופי בנייתה של החומה אפשר לראות כשמסתכלים עליה מבחוץ רואים שהיא נבנתה מצפון לדרום על פי כתובות , ואת אבניה ליקטו ממבנים הרוסים בסביבת ירושלים לכן בין אבני החומה ניתן למצוא בין השאר,אבני גוויל שלא מסותתות כלל ,עשרות מיני אבנים מתקופות שונות ואפילו אבן שכתוב עליה את שמו של הליגיון ה10 פרטנזיס .

 

הרובע היהודי נדד מן התקופה הצלבנית בכמה מקומות בשלטון הצלבני הייתה שכונה יהודית מצפון להר הבית מסופר שהצלבנים לקחו אותם יחד לבית הכנסת ושרפו את כולם .

במאות השנים היום הרובע היהודי היה בהר ציון ורק משנת 1400 נודד הרובע היהודי לכאן כאשר המבנה הקדום ביותר שהו מבנה בית הכנסת הרמב"ן .

 בשנת 1267, בשנות ה-70 לחייו, נאלץ הרמב"ן לברוח מעירו גירונה שבספרד, בעקבות פולמוס יהודי-נוצרי בו היה מעורב. הרמב"ן החליט לעלות לארץ ישראל, וקבע את משכנו בעיר עכו. בביקור שערך בירושלים נוכח בחורבנה הנורא של העיר, וזאת בשל פלישת המונגולים מספר שנים קודם לכן. באגרת ששלח לבני משפחתו כתב:

ומה אגיד לכם מעניין הארץ? - כי רבה העזובה וגדול השיממון! וכללו של דבר: כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם חורבנה היא טובה מאֹד, ויושבים קרוב לאלפים, ונוצרים בתוכם כג' מאות, פלטים מחרב השולטאן. ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו התתרים (פלישתו של ג'ינגיס חאן)ברחו משם ומהם נהרגו בחרבם. 

– אגרת הרמב"ן.

 

למרות שלא הייתה אז קהילה יהודית בירושלים, מצא לה הרמב"ן שריד בדמות זוג אחים צבעים, שאליהם התאסף מניין מתפללים בשבתות. בהמשך מכתבו מתאר הרמב"ן את ייסודו של בית כנסת בעיר, במבנה נטוש.

 

 והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה. והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחיל בשיפועו, ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים, והבריחום שם בבוא התתרים, והנה יציבו בית הכנסת, ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים מדמשק וצובה וארץ מצרים וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו.

בשנת 1488 עלה לירושלים רבי עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה הנודע.בעת הגעתו לירושלים שיגר לאביו איגרת, ובה הוא מתאר את בית הכנסת של ירושלים: (תיאור זה אינו מתאר בהכרח את בית הכנסת שייסד הרמב"ן,)

 

ובית הכנסת של ירושלים הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצר ואפל, ואין נוגה לו כי אם מן הפתח, ובתוכו בור של מים.

 

גם רבי משה באסולה מתאר בשנת 1520 את בית הכנסת היחידי בירושלים: "בית כנסת אחד בלבד יש בירושלים ויפה הוא, עם ארבעה עמודים בתוכה".

 

 

למבנה בית הכנסת צמוד מסגד סידנא עומר, שהוא בעל צריח רבוע המתוארך למאה ה-14. בעדותו של רבי עובדיה מברטנורא נקשר מבנה המסגד לסגירת בית הכנסת:

 

 היה הבית ההוא של יהודי אחד, ומפני קטטה ומחלוקת שהיה לו עם היהודים נעשה ישמעאל. ובראות אמו כי בנה המיר דתו על כל הכעסים שהכעיסוהו היהודים, עמדה והקדישה את ביתה אשר בחצר בית הכנסת לבית תרפות של ישמעאלים ולעשות בו מוסקיטה להינקם מן היהודים.

 

חצר בית הכנסת ניצבת במקום בו עמדה מהמאה ה-15 "חצר האשכנזים" הקדומה של ירושלים. חלקה הדרומי גובל בבית כנסת הרמב"ן -בית כנסת הרמב"ן הנ"ל אינו המקורי ולפי המסורת ניצב במקומו עוד מ-1287, ועדויות ברורות יותר עליו מסר רבי עובדיה מברטנורא בשנת 1488. חלקו הצפוני של המתחם שימש בוודאות כחצר האשכנזים כבר בשנת 1621, עם עליית רבי ישעיה הלוי הורוביץ, "השל"ה", לירושלים.

ב-14 באוקטובר 1700, הגיעה לירושלים קבוצת עולים בת מאות אנשים בהנהגת רבי יהודה החסיד משדליץ שבפולין. העולים התיישבו בחלקת הקרקע עליה עמדה "חצר האשכנזים" שהייתה נטושה וחרבה, והחלו בעבודות אינטנסיביות להקמת בית כנסת אשכנזי במקום, תוך לקיחת הלוואות גדולות לצורך הבנייה מהשכנים המוסלמים. לפי עודויותיהם של בני החבורה היו בחצר כארבעים חדרים ובור מים. ששה ימים בלבד לאחר מכן, עוד בטרם החלו עבודות הבנייה, נפטר רבי יהודה, וחסידיו לא הצליחו למצוא מימון להמשך העבודות.

בני הקבוצה שלחו את אחד מראשיהם, גדליה הלוי מסמיאטיץ, אל הגולה לאיסוף כספים להצלה מהחובות הגדולים אליהם נקלעו. גדליה הדפיס בברלין 1716 ספר בשם "שאלו שלום ירושלים" בו הוא מגולל את פרשת העלייה על מנת לגייס כספים. מאמצי הגיוס הניבו סכום של 25,000 רייכסטאלר, אולם בח' בחשוון ה'תפ"א (1720) פקעה סבלנותם של הנושים המוסלמים והם הציתו את החצר והרסו אותה עד היסוד. כל היהודים האשכנזים גורשו מירושלים ונאסר אליהם לשוב אליה (מלבד מקרים בודדים של אשכנזים שהתחזו לספרדים). החצר נותרה בחורבנה והתפרסמה בכינויה "חצר חורבת רבי יהודה החסיד". הכספים שנאספו נותרו באירופה והופקדו למשמרת בידי שמשון ורטהיימר, יהודי החצר של הקייזר קרל השישי. לאחר מותו של שמשון (1724) הפקיד בנו, וולף ורטהיימר את הכספים בידי הקייזר, שם נוהלו הכספים תחת השם "הקרן הירושלמית", עד לנפילת בית הבסבורג ב-1804.

 

במהלך המאה ה-19 חזרו היהודים האשכנזים להתגורר בירושלים. עקב חזרתם לעיר והתגבשותה של עדת הפרושים התעוררה היוזמה לחדש את בניית בית הכנסת, כאשר בראש המאמצים עמדו רב הקהילה הפרושית, רבי מנחם מנדל משקלוב תלמידו של הגאון מווילנה, שהיה גזבר הקהילה וטרח בהשגת רישיונות הבניה ותשלום החובות העתיקים הכרוכים בחצר.

בראשית ה'תקצ"ז (1837) הושג רישיון הבניה המלכותי ('פירמאן') מהסולטן מהמוט השני לבנייתו מחדש של בית הכנסת. שנה קודם נחנך במקום בית הכנסת מנחם ציון שנוסד על ידי רבי אברהם שלמה זלמן צורף והיה לבית הכנסת האשכנזי הראשון. עיכובים כספיים שונים גרמו לכך שרק בי"ז בניסן תרי"ז (1857) החלה בנייתו של בית הכנסת פעם נוספת, בחסותם של משה מונטיפיורי ושל הברון אלפונס, אחיו של אדמונד ממשפחת רוטשילד. עקב כך היה שמו הרשמי של בית הכנסת 'בית יעקב', על שם אבי הברון, ג'יימס יעקב.

האיש שהיה אחראי על הבניה הפיזית של בית הכנסת היה זאב וולפנזון שפעל בכמה תפקידים: הן כמפקח וגזבר ההוצאות וההכנסות על הבניין והן כמנהל העבודה הראשי על בניית בית הכנסת הגדול מתחילת הבנייה ועד סופה. לבניין נאספו תרומות רבות בארץ ובחו"ל.,וחלקן הגדול נאסף בידי זאב עצמו בפעילותו המגוונת כשד"ר.

זאב וולפנזון היה מקבל כסף מידי שבוע מקופת הכולל להוצאות הדרושות לבניין. הוא היה נוסע בעצמו לחברון ובית לחם ועוד מקומות לעשות חוזים בדבר החומרים הדרושים להשתדל שלא יגרם כל עיכוב בעבודת הבניין.

עבור זאב וולפנזון הייתה זאת פעולה התנדבותית במשך שמונה שנים רצופות מראשית הבנייה ועד סיום בניית הכפה על הבניין וחניכתו. בלי תמורה כספית כל שהיא ובזמן זה נוהלו עסקיו בידי אשתו רבקה.

הוא סבל רבות ביחד עם שותפו יוסף יואל ריבלין מדברי נרגנים בקשר לבניין בית הכנסת הגדול בחורבה ש"חצי כסף ההוצאות" נבלע אצלם.

וולפנזון בכל אופן רשם את כל ההוצאות בפנקס מיוחד שנשמר בידי צאצאו בן זאב. החוקר לונץ שראה את הפנקס מדווח שלמרות שכל הוצאה שהוציא הייתה רשומה בפירוט לא היה שם כל רישום של סכום כסף כלשהו שוולפנזון קיבל על עבודתו הקשה והמסקנה היא שכנראה עבד חינם.

 

בכ"ד באלול תרכ"ד (1864) נחנך במקום בית כנסת גדול ומפואר שנקרא "בית הכנסת בית יעקב בחצר חורבת רבי יהודה החסיד", אך שמו לדורות השתמר כ"בית הכנסת החורבה".

בשנת 1859 נשלח כשד"ר להודו ולאוסטרליה יעקב ספיר על-מנת לגייס כספים נוספים לבניית בית הכנסת.

אחד הפעילים הנועזים בעבודת הבניין היה רבי אליהו שלמה זלמן בסן, שבנה את עמודי היסוד של בית הכנסת ועשה את סולם החבלים שאף אחד מהעובדים לא הסכים לטפס עליו עד שהוא בעצמו הראה להם בעלותו עליו שהוא יציב וחזק.

אחד התורמים הגדולים ביותר להקמת בית הכנסת החורבה היה יהודי מבגדאד בשם יחזקאל ראובן. מעל פתחו של אולם התפילה הייתה קבועה כתובת ששבחה את יחזקאל ראובן על שתרם "יותר מחצי גוף הבניין מכסף הנדבה הזאת".

זאב וילנאי מספר שבבית הכנסת החורבה היה מעין עמוד קלון שכונה 'הקונֶ‏ה' (שם זה בא כנראה משפת היידיש). ה'קונה' הייתה מחוץ לבית הכנסת, לצדה של עזרת נשים והייתה בנויה כמין אצטבא של עץ. מי שעבר עבירה חמורה או אפילו אשה שנחשדה במעשה מגונה הושם שם למשך מספר שעות וכל מי שעבר במקום חרף וגדף את החוטא/ת. לימים הוסר ה'קונה' ובמקומו הושם שלט ובו נוסח ברכת קידוש לבנה[1].

בבית כנסת זה ובמבנים הסמוכים אליו שכנו אחדים מן המוסדות החשובים של עדת האשכנזים ה"פרושים" בירושלים, ביניהם: בית הדין, בית מדרש ותלמוד תורה עץ חיים.

בבית הכנסת היו שמורים דגלי הגדודים העבריים שליוו את חיילי הגדודים העבריים בכיבוש ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי. בתפקיד נשיא בית הכנסת כיהן הרב קוק, ובמסגרת תפקיד זה נשא חלק מדרשותיו המפורסמות.

בשנת 1920, בשבת נחמו, התפלל בבית הכנסת הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל. הייתה זו השבת הראשונה בה שהה בארץ ישראל, והוא התכבד בקריאת ברכות ההפטרה.

את התכנון למבנה עשה אדריכל טורקי בשם אסעד אפנדי. אסעד אפנדי הגיע לירושלים לשם עבודות שיפוץ ותחזוקה במסגדי הר הבית בשנת 1856. בזמן שהותו בירושלים הוא הכין את תוכנית בית הכנסת. בית הכנסת תוכנן בסגנון אדריכלי המכונה נאו-ביזנטי, שאפיין רבים ממבני הציבור והדת באימפריה העות'מאנית .

מבנה בית הכנסת כלל ארבעה מגדלים רבועים בפינותיו, וביניהם ארבע קשתות בגובה 16 מטרים אשר תמכו בכיפה שהתנשאה מעליהן. מעל לקשתות התנשא בסיס הכיפה המעוגל ובו שנים עשר חלונות לכל רוחות השמים, ועליו הכיפה שהייתה מצוירת בצבע כחול כהה ומעוטרת בכוכבי זהב. גובהו הכולל של בית הכנסת עד לקצה כיפתו היה 24 מטרים.

אורכו של היכל בית הכנסת היה 15 מטרים ורחבו 14 מטרים. עזרת הנשים הייתה בגלריה חיצונית משלושת צידי האולם (למעט צד מזרח), והגישה אליה הייתה מהמגדלים שבפינות הבניין. במרכז בית הכנסת ניצבה בתחילה בימה מעץ, שהוחלפה בשיפוץ שנעשה בשנות העשרים בבימת שיש. ארון הקודש היה ארון מפואר במיוחד, שהובא במיוחד עם שער הכניסה לבית הכנסת מבית כנסת בעיר חרסון שברוסיה (היום אוקראינה, בית כנסת שנתרם ונבנה בידי קנטוניסטים יהודים שגויסו בכפייה לצבא הרוסי ושבו לדת היהודית לאחר שחרורם). ייחודו של ארון הקודש היה שהוא כלל שני חלקים, עליון ותחתון, ועליו ארבעה עמודים בסגנון קורינתי. מעל ארון הקודש היה פתוח חלון בצורת פרח בעל שלושה עלים, ובו שמשת ויטראז' מצוירת.

קירות בית הכנסת היו מצוירים ומעוטרים. בשיפוץ בית הכנסת בסוף שנות השלושים הוחלפו ציורי הקיר, מצד ימין של ארון הקודש צוירה מנורת בית המקדש, ומשמאלו הר סיני ועליו לוחות הברית. מעליהם צוירו שני מגיני דוד גדולים. בארבע פינות האולם (מעל לקשתות) צ"וירו ארבעת המקומות הקדושים: קבר רחל, הכותל המערבי, מגדל דוד, ומערת המכפלה.

ב48 בתי הכנסת בגלל מיקומם שימשו עמדות הגנה ועל כן הירדנים הפציצו אותם כמו גם את הבית כנסת כאן וכשבאו בשנת 67 מצאו את האבנים וכל החלקים פזורים על הרצפה והרכיבו את הקשת כשריד האחרון של בית הכנסת .

 

בית כנסת תפארת ישראל:

 

ניסן ב"ק , יהודי יוצא הונגריה, הקים בית כנסת לעדת החסידים בעיר בשנות השישים של המאה ה19 בית הכנסת נחנך בשנת 1869 על שמו של ישראל פרידמן מרוז'ין המבנה נבנה כדוגמת מבנה בית הכנסת העתיק בברעם . הבניין על 4 קירותיו עמד אך כיפה לא הייתה לו עדיין . כאשר הגיע בשנות ה 70 של המאה ה 19 קיסר אוסטרו הונגריה , פרנץ יוזף לביקור בירושלים, לקח אותו ניסן ב"ק שהיה נתין אוסטרו הונגרי , לראות את בית הכנסת.הקיסר התפעל מבית הכנסת אולם שאל היכן כיפת המבנה, בדרך שנינות ענה לו ניסן ב"ק "בית הכנסת הסיר את כובעו לפניך אדוני הקיסר"...הקיסר הבין את הרמז ותרם את הכסף לבניית גג בית הכנסת.

 

בשנת 48 הירדנים פוצצו גם את בית הכנסת הזה ,בין שאר בתי הרובע היהודי. נשארו שרידי הקירות של הבית כנסת וכמה שרידי מקווה .

 

 

כיכר בתי מחסה:

 

בתי מחסה הוא מתחם דירות שנבנה ברובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19 מתוך ניסיון לתת מענה למצוקת הדיור של תושבי ירושלים היהודים באותה תקופה. באותם ימים התיישבו יהודים רבים ברובע היהודי, אך רק מעטים מהם היו בעלי קרקעות, ומחירי השכירות המאמירים אצל המוסלמים גרמו לכך שמשפחות יהודיות רבות נותרו ללא קורת גג. המצב גרם לכך שארגון יהודים מהולנד ומגרמניה שנקרא "כולל הו"ד" (הולנד- דויטשלנד)רכש בשנת 1857 שטח לא מיושב בשולי הרובע היהודי להקמת דירות נאות ליהודים. המימון להקמת המבנה הושג על ידי תרומות של יהודים מכל העולם, כולל תרומה נדיבה של הברון וילהלם קרל דה רוטשילד מפרנקפורט, שעל שמו גם בניין "בית רוטשילד" המקושת. משפחות עניות התגוררו שם ברמת חיים גבוהה לתקופה של שלוש שנים (בחינם, או תמורת שכר דירה נמוך במיוחד). במלחמת העצמאות שימשו הבתים והמרתפים בחצר בתי מחסה כמחסה עבור חלק מהאוכלוסייה האזרחית שנותרה ברובע הנצור עד לנפילתו בידי הלגיון הערבי. בחצר המבנה נכרה קבר אחים לנופלים שהועתק להר הזיתים בשנת 1967. כיום יש שם אנדרטה לנופלי הרובע. המתחם שוקם אחרי מלחמת ששת הימים. במקום נבנו מבני מגורים חדשים, מבנה בית רוטשילד שופץ וכיום יש בו משרדים ובית ספר.

 

ארבעת בתי הכנסת הספרדיים:

 

כאמור לעיל, ר' משה בסולה ביקר בירושלים בשנת 1523 והוא מספר על בית הכנסת היהודי וכותב: "בית כנסת אחד יש בירושלים , ויפה הוא….."

בית הכנסת הזה הוא בית הכנסת המכונה הרמב"ן.

בשנת 1588 נאסרה התפילה על היהודים בבית כנסת זה, והם נשארו ללא בית כנסת.

היהודים נאלצו להתפלל בבתים פרטיים, אבל הצורך הביא אותם לבנות בתי כנסת זמניים - ארעיים, כאשר רוב המבנה, כולל גגו, עשויים עץ.  לפי החוקים המוסלמיים המכונים "חוקי עומר", אסור היה לבנות בתי כנסת חדשים, ולכן בתי הכנסת הללו נבנו במפלס נמוך, שלא יבלטו, ובצורה ארעית – כלומר שלא בבנין של קבע (גג עץ).

ההתחכמויות הללו, כולל מתן שוחד הגון, איפשרו את קיומם של בתי הכנסת שהיוו את תחילתו של מרכז התפילה המכונה: " בתי הכנסת הספרדיים."

כלומר תחילת בנית בתי הכנסת הספרדיים היה  בסוף המאה ה – 16  תחילת המאה ה - 17. אז נבנו בתי הכנסת "ר' יוחנן בן זכאי" המכונה גם "קהל קדוש גדול",ובית הכנסת "אליהו הנביא" המכונה "קהל קדוש תלמוד תורה".  לא אכנס כאן לויכוח מי קדם למי, ואסתפק רק בקביעת העובדה ששניהם נבנו בערך באותה תקופה.

משמו של בית הכנסת אליהו הנביא – "תלמוד תורה" אפשר להבין שהמבנה מלבד היותו מקום תפילה, שימש גם כמקום חינוכם של ילדי הקהילה – שבתקופה הזו הרוב בה היו מצאצאי מגורשי ספרד.

שני בתי הכנסת האחרים הבנויים באותו מתחם, נבנו כמאה שנה לאחר בנין שני בתי הכנסת הראשונים.

במחצית הראשונה של המאה ה – 18 חל גידול באוכלוסיה היהודית בעיר, ובתי הכנסת היו צרים מלהכיל, וכך הוקם בית הכנסת "האמצעי", שכנראה שימש כעזרת נשים לבית הכנסת יוחנן בן זכאי טרם היותו בית כנסת עצמאי.

האחרון לבניה היה בית הכנסת "איסטנבוליס", שנבנה כעשרים שנה לאחר הקמת בית הכנסת האמצעי, ושמו ניתן לו על ידי מתפלליו, שציינו בשמו את מוצאם.

 

את הקמת בתי הכנסת מסכם יהוסף שוורץ בספרו "תבואות הארץ":

"קהל ספרדים בחרו להם מקום אחר והוא בית הכנסת הגדול הנקרא "קהל ציון", ואחר זמן רב וירב העם, הוסיפו בית כנסת הנקרא "קהל תלמוד תורה", הסמוכה לקהל ציון.  וברוב הימים ברוב העדה לא יכילו ב' קהילות את כל העם, הוסיפו עליהם, ויעשו מעזרת קהילות גם כן קהל, והוא קהל הקטן "קהל אמצעי.  ובערך לאחר כ' שנה שנעשה קהל אמצעי, נעשה עוד קהל מעזרת הקהל הנזכר, והוא "קהל איסטנבוליס."

כלומר כבר במחצית המאה ה – 18, היו במתחם ארבעה בתי כנסת, ששרתו את העדה הגדולה בירושלים – העדה הספרדית.

מכיון שבסיס בנית בתי הכנסת היה ארעי, וגם רוב בניתם היה עץ, מצבם הפיזי הלך והתדרדר, והתפילה במקום נהיתה מסוכנת וקשה.

תאר את המצב ר' רפאל מחלוף אברהם חייט – שד"ר במרוקו (מתוך "שלוחי א"י" – יערי):

"בתי הכנסיות מלאים זיו כבדו מזוקן, בנס היו עומדים – מטים ועומדים,…..כתליהם כאהלי קידר צללו וחרבו,….וישראל בדלותם ובשפלותם עשו אותם ריקועי פחים, לוחות ושברי לוחות…. שאינם יכולים לעמוד ברוח מצויה…..וכל העם אשר בתוכה צדיקים, אין להם מנוחה בחמה מפני החמה, וכשהיו שומעים קול המון גשם – אלה מפה ואלה מפה מבריח מן הקצה אל הקצה, וילט פניו באדרתו, ותפילתם מהרה עד שיגמור הברכה, (ובתי הכנסת) נעשים כבריכה, והם פורשים ובוכים, אוי לעינים שכך רואות."

הבעיה היתה שארעיותם של בתי הכנסת היתה מכוונת, שכן הפיכת המבנים למבני קבע, היתה מנוגדת לפוליטיקה המדינית והדתית של התורכים, ולכן לא איפשרו את שיפוצם. אבל כל זה השתנה כאשר מוחמד עלי שליט מצרים התמרד נגד השילטון המרכזי בשנת 1831, כבש את א"י, והשליט בה שלטון נאור יותר בעזרת בנו החורג – איברהים פחה.

ומספר לודויג פרנקעל בספרו "ירושלימה":

"הבנין הנושן הזה כבר התמוטט לנפול, אך לא נתנה הממשלה רישיום להחזיק את בדקיו, עד בוא הפחה איברהים, ותחת שבט משלו חידשו את בינינו."

השיפוצים בוצעו בשנת 1835.  נבנה גג אבן, בתי הכנסת אוחדו תחת גג אחד, ולמעשה שימשו כמרכז הרוחני הספרדי עד לנפילת הרובע במלחמת השחרור.

לאחר מלחמת ששת הימים שופצו בתי הכנסת, הוכנס בהם ציוד שברובו הובא מבתי כנסת איטלקיים שחדלו לפעול, וכך עומדים בתי הכנסת הללו כיום, יפים ומרים ומושכים אליהם את קהל המבקרים ברובע היהודי

 

בית כנסת רבן יוחנן בן זכאי:

 

תחילתו בתחילת המאה ה – 17, ואת מראהו הנוכחי קיבל בשיפוצים של שנת 1835. שמו המקורי של בית הכנסת "קהל קדוש גדול" (תרגום מלדינו) . את השם הנוכחי קיבל בית הכנסת רק בשנת 1893 שאז הוכתר בו הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר (היש"א ברכה). בית כנסת זה היה למעשה בית הכנסת הספרדי הראשי בירושלים.
בקיר הדרומי חלון מרובע ובו שופר ושמן המיועדים להכתרת המלך המשיח. על זה כותב מזכירו של משה מונטיפיורי – אליעזר הלוי:
"בבית תפילה אחד הראוני פח שמן של נחושת ישן מאד אשר לא יזיזו אותו בלתי אם על פי הצורך וגם על ידי גוי"
על מנהג נוסף מספר אליעזר הלוי:
"ראה באר מזרק מים בבית הכנסת אשר יזרוק מימיו בסוכות כי המה שמחים מאד בשמחת בית השואבה וחג גדול הוא לכל העיר עת נסך המים."
בימי חג ומועד בית הכנסת היה מלא מפה אל פה ורגילים היו לומר שבית כנסת זה דומה לבית המקדש בו לא אמר אדם מעולם צר לי המקום.
בספר "שארית נחלה" לר' משה ישראל חזן, שהודפס בשנת 1862 במצרים, נאמר:
"בארבעה שבתות בשנה היו מתאספים כל הקהל לשמוע הדרושים, והיה מתמלא בית הכנסת מפה אל פה, ומרגלה בפומיה דרבנן (ורגילים היו חכמים) לכל הבא ועמד, לומר: כבר העיד על בית כנסת הזה שנתקיים בו "לא אמר אדם צר לי המקום" אם כן שב בני שב."
בספר התקנות נאמר:
"על דבר לעשות ספסלים בבית כנסת בחול המועד כדי שיהיה ברווח ולא יבואו לידי קטטה, וכן נעשה מעשה בקהל קודש בעיר הקודש ירושלים."

 

ב – 9 בנובמבר 1869 ביקר בירושלים פרנץ יוזף, הקיסר האוסטרו-הונגרי ולפי בקשת הראשון לציון הרב אברהם אשכנזי ביקר הקיסר גם בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, ומספר פנחס גרייבסקי ב"זכרון לחובבים ראשונים":
"את פני הקיסר ובני לוויתו קיבלו אז חכמי עדת הספרדים. כולם מלובשים הדר, בתלבושת מיוחדת…..הקיסר נכנס, ואך צעד על מפתן הבית, ויכרע וישתחוה וינשק את הרצפה ויאמר: "ובכן זהו בית הכנסת של הרבן הגדול יוחנן בן זכאי, ראש חכמי ישראל, בזמן המצור של רומא על ירושלים, ומה מאד אפשר וכמעט נכון, כי במקום הזה שפך טיטוס בשם רומא דמי ישראל באכזריות רבה….יהי רצון שכריעתי והשתחויתי במקום הזה תהיינה מכסות את אותו החטא הנורא שעשתה רומא לישראל…."
בשנת תרנ"ג נפטר הראשון לציון הרב מאיר פאניז'יל, ובמקומו מונה הרב יעקב שאול אלישר, ואת הטכס כמו גם הטכסים שבאו אחריו ערכו בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי. את הטכס מתאר לונץ בכרך ד' של "ירושלים":
"הרב הופיע בבית הכנסת מעוטר מזקני חכמים המצויינים ואחרי עלותו הבמתה בירך ברכת שהחיינו על המעיל החדש אשר הלבישוהו חכמים, ואשר בו נכללה גם משרתו החדשה. ולכבוד היום דרש דרוש רחב בשפת עברית צחה, ומלבד החידושי תורה אשר חידש היה ראשיתו וסופו מוקדש לרעיון אחדות העדות אשר יפעם את לבבו ועיניו זלגו דמעות בהזכירו את מצב עמנו בעת הזאת. ואחרי ככלות הדרוש והתפילה לשלום מלכנו האדיר ושרי ממשלתו שרו תלמידי בית ספר למל מזמור כ"ד מתהילות בן ישי ועוד שירים אחדים…."
מבנה ההיכל של בית הכנסת ייחודי מאוד מאחר שהוא כולל שני ארונות קודש, בדומה לבית כנסת הרמב"ן (ויש גורסים שזהו ממש העתק מבית כנסת רמב"ן שקדם לו. רק ארון קודש אחד משמש לייעודו המקורי. הסיבה לכפילות שנויה במחלוקת – יש הגורסים כי בארון הנוסף אוחסנו ספרי קודש שונים, יש גורסים ששם שמו גניזה ויש הגורסים כי אוכסן בו בלית ברירה קוראן בשל הוראת השלטון העות'מאני.

 

 

בית כנסת אליהו הנביא:

 

לפני שנקרא על בית הכנסת אליהו הנביא כדאי לקרוא מאמר "בתי הכנסת הספרדיים בעיר העתיקה".

כנראה הראשון מבין בתי הכנסת הספרדים והוקם בסוף המאה ה – 16 תחילת המצאה ה – 17 כבית כנסת ארעי מעץ. מראהו הנוכחי, כבית אבן, הוא כאמור מאמצע המאה ה – 19.  יעודו הראשון היה בית מדרש ו"תלמוד תורה" ולכן נקרא "קהל תלמוד תורה".  בשנת 1874 הושלם בנינו הקבוע של בנין ה"תלמוד תורה" והמקום הפך לבית כנסת בלבד, אבל בפי העם שימר את שמו כ"תלמוד תורה".

את בית הכנסת הקימו אנשים שמוצאם ממגורשי ספרד כאשר ישנם שתי גרסאות לשמו – "בית כנסת אליהו הנביא":

1. רגשי תודה של מגורשי ספרד על הנס שארע להם כאשר ניצלו.

2. מקור השם באגדה, לפיה בערב יום כיפור ישבו המתפללים וחיכו למנין אבל היו להם רק תשעה אנשים, והשעה מאוחרת.  לפתע נכנס יהודי זקן והשלים את מנינם.  בסוף התפילה כאשר ביקשו להודות לו נעלם ולא נראה יותר בעיר, ואז הבינו כולם כי היה זה אליהו הנביא.

במקום כעין כוך קטן ובו מונח כסאו של אליהו הנביא עליו נהגו בירושלים להכניס את התינוקות בבריתו של אברהם אבינו.  הכסא המקורי נעלם במלחמת השחרור, ובמקומו מוצב שם היום כסא חדש. מספרים שגם נשים ערביות עקרות נהגו לבוא ולהתפלל ליד הכסא לפרי בטן, ואף הדליקו שם נרות.

כסא נוסף בבית כנסת הוא כסאו של החתן שעמד בין ארון הקודש והיציאה לחצר קטנה שלידו.  על כסא זה ישבו חתנים ביום חתונתם, ומספרים שהכסא המקורי הובא לכאן על ידי גולי ספרד.

 

אולם בית הכנסת הוא בעל כיפה ומתחתיה עמדה בימה מפוארת ומוגבהת.  משני צידי ארון הקודש עמדו שני עמודים, זכר לעמודי בועז ויכין שעמדו בכניסה אל בית המקדש כאשר זה עמד על מכונו.

הארון הנוכחי אינו מקורי והובא מפדואה שבאיטליה.

בספר מנהגי הקהילה מסופר על מנהג העולים לרגל לירושלים:

"להיות שמימות עולם ושנים קדמוניות מנהג פה ירושלים עיר הקודש תבנה ותיכונן שכשבאים אנשים מחוץ לארץ לשכון כבוד בארצנו או לזאירה (ביקור), המנהג הוא שבשבת הראשונה עולים לספר תורה בקהל קודש (ביכ"נ רבן יוחנן בן זכאי) אשר בפה עיר הקודש ירושלים תבנה ותיכונן, ובשבת שניה עולים בקהל קודש תלמוד תורה (בית כנסת אליהו הנביא) אשר בפה עיר הקודש ירושלים תבנה ותיכונן.  זהו מנהג עיר הקודש ירושלים תבנה ותיכונן מזמן קדמון."

 

 

בית כנסת האמצעי (קהל ציון):

 

בית כנסת זה מכונה גם "קהל ציון".
נבנה באמצה המאה ה – 18 כחצר לבית הכנסת המרכזי ואף שימש כעזרת נשים. אז כונה "העזרה". כאשר גדלה הקהילה בנו לו תקרה והפכו אותו לבית כנסת בפני עצמו.
כאשר הגיעו משקלוב העולים הראשונים, האשכנזים, מתלמידי הגר"א, התפללו בשבתות בבית כנסת האמצעי.
הקיר בצד מערב הוקם בהשאירו חצר קטנה ששימשה לסוכה. לימים הפכה החצר לחדר ובו מוזיאון קטן.
בקיר המערבי חלון עגול מתחתיו חלונות קמורים ומשני צידי הדלת חלונות מלבניים. אהרן ביר בחוברת שהוציא על הרובע היהודי כותב שהחלונות בנויים בסגנון מצבות הקברים של יהודי מרוקו, כלומר: עגול לגברים ורבוע לנשים.
מעל דלת הכניסה בקיר הדרומי טבלה מרובעת ובה התחלת כתובת הקדשה של תורם בשם יוסף :
מצוטט הפסוק "……. יוסף ויהי איש…….." – לפי בראשית ל"ט ב' – "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי"
התקרה בנויה קמרונות צולבים כאשר במרכזם רוזטה למניעת ציור צלבים. רעיון זה נמצא גם בבתי כנסת אחרים.

לונץ בספרו "נתיבות ציון וירושלים" מספר על מקור השם "קהל ציון":
באחת מפינות עיר הקודש גרה אלמנה בודדה שהתפרנסה ככובסת. בין האנשים ששרתה היה גם השומר המוסלמי של קבר דוד. יום אחד פנה אליה ואמר כי הוא רוצה להשיב לה כגמולה ולהכניס אותה אל החדר הפנימי של הקבר, מקום אליו היהודים לא מורשים להכנס, והנכנס דינו בשריפה. האשה שמחה מאד, אך מיד אחרי שנכנסה מבעד השער של הקבר, סגר השומר את השער אחריה, ומיד רץ לספר לקאדי כי אשה עברית נכנסה במרמה אל קבר דוד .
האשה, כאשר הבינה כי נלכדה בכתה והתפללה ולפתע הופיע לנגד עיניה איש שיבה אשר זקנו הלבן כשלג יורד על פי מידותיו. הוא לקח אותה בידה והוליך אותה דרך מנהרות תת קרקעיות החוצה ואמר לה לרוץ לביתה ולעשות מלאכתה כרגיל, ולא לספר דבר לאיש, ואז נעלם.
בינתיים הקאדי עם שוטרים והשומר באו אל הקבר כדי לתפוס את האשה, אבל למרות חיפושיהם במעמקי הקבר לא מצאו אותה. הקאדי שלח שוטרים לביתה והנה היא על מלאכתה, וכששאלו אותה ענתה כי כבר מעלות הבוקר היא מכבסת ולא זזה מביתה. כאשר סיפרו השוטרים לקאדי את המוצאות אותם ואת פגישתם עם האשה, כעס מאד והורה לשרוף את השומר על העצים שהוכנו עבור האשה. האשה לא גלתה לאף אדם את אשר ארע לה, ורק ביומה האחרון התרצתה וספרה את סיפורה. ומסיים לונץ את הספור: "גם עד היום תקרא בית הכנסת אשר לאחינו הספרדים בשם "בית הכנסת ציון" על כי בקרבתה יצאה האשה הזאת מעמקי האדמה, וגם המקום אשר יצאה יראו עוד היום לכל הבאים לפה עיר הקודש."

 

 

בית הכנסת האיסטנבולי:

 

נחנך בשנות ה – 60 של המאה ה – 18 והוא בית הכנסת האחרון מבין בתי הכנסת הספרדים בעיר העתיקה. מייסדיו עלו מאיסטנבול ומכאן שמו. בית הכנסת בנוי בסגנון ביזנטי כמו מבנים כאלה באיסטנבול. בית הכנסת מקורה בכפה יפה ובצידה שבר אבן – חלק מכתובת. בחלק שנשאר כתוב: תקצ"ו לפ"ק שהיא שנת 1835 – שנת השיפוצים הגדולים בבתי הכנסת הספרדיים ובנית תקרות מאבן. הפתח המקורי נפתח לרחוב בית אל ובו כתובת: "זה השער לה' אלהים יושע ציון ויבנה ערי יהודה, עמו וצאן מרעיתו, בואו שעריו בתודה לפ"ק 5595 (1835). בית הכנסת בנוי בדוגמת בתי כנסת מאיטליה, לפיה הארון והבימה נמצאים בשני הצדדים המנוגדים בבית כנסת – האחד מול השני, והקהל יושב משני צידי הרווח שביניהם. גם בית כנסת זה שימש עדות אחרות בזמן התארגנותם כמו את העדה האשכנזית והמערבית. ארון הקודש והבימה של היום אינם מקוריים והובאו מאיטליה: הארון מאנקונה והבימה מפזרו.

ישנם כמה ספורים על אודות בית הכנסת ומתפלליו אותם מביא פנחס גרייבסקי בחוברות של "זכרון לחובבים ראשונים". ספור ראשון מוקדש לזכרו של הרב יוסף רפאל עוזיאל נשיא בית הדין הרבני של הקהילה הספרדית בירושלים ואביו של הראשון לציון הרב עוזיאל : היה מנהג קבוע בקהילות המזרח שבשבתות ומועדים, בערבית ושחרית, היו עומדים בכניסה לבתי כנסת אנשים ובידיהם לימונים ובשמים, ומי שיוצא מבית הכנסת לוקח בראשונה את הלימונים ומברך עליהם "הנותן ריח טוב בפירות" ושוב מברך על "הבשמים". זיכוי הרבים בברכות אלו נחשב למצוה. בבית כנסת איסטנבוליס, בו היה רב וגבאי הרב עוזיאל, היה אדם בשם ר' ניסים פאפולה, שהיתה לו חזקה על מצוה זו. בערב שבת אחד הופיע ישיש סמירנאי (מסמירנה) וגם הוא הושיט לאנשים לימונים ובשמים, ולמרות שהרב עוזיאל אמר לו שבבית כנסת זה יש כבר למישהו חזקה על מצוה זו ושיחפש בית כנסת אחר, לא עזרו הדברים. בשבת אחת נזף בו הרב עוזיאל, ואז בבואו הביתה לא יכול היה לקדש מכיון שכל הזמן חשב על עלבונו של הסמירנאי. בסופו של דבר הלך הרב לביתו של הישיש לפייסו ורק אז חזר לביתו ויכול היה לקדש על כוס היין.

כן מספר פנחס גרייבסקי על הגניזה שבבית הכנסת איסטנבוליס:

בקצה בית הכנסת איסטנבוליס היתה מערת גניזה ששימשה בתי כנסת מכל העיר. כאשר התמלאה המערה, הניחו את כל תכולתה הקדושה בסלי קש גדולים, ובתהלוכה מלווה בתופים ומחולות הובאו חפצי הקודש שבלו לבית הקברות "סמבוסקי", לקבורה. יום זה נחוג אחת לשבע שנים, וממש התייחסו אליו כיום מועד. התהלוכה התחילה בבית הכנסת איסטנבוליס, ואליה הגיעו תושבי העיר וגם אורחים מרחוק. הספרים שבלו היו עטופים בכיסויים יקרים, ותחת חופת משי הובלו ליעדם. על הסדר היו אמונים שוטרי העיר יחד עם שומרי הראש (קוואסים) של ה"חכם באשי". בין ההמון הרב לצידי החופה היו הולכים שני אנשים נושאי נרות שעוה גדולים כקומת איש ועליהם כתוב "כי נר מצוה ותורה אור". גם תלמידי התלמוד תורה הלכו, כשהם נושאים נרות שעוה ושרים מזמורים אותם לימדום עבור טכס זה. גרייבסקי מביא את לונץ שמספר שכאשר נתרבה הישוב בירושלים, ואז גם כמות הגניזה גדלה, הוציאו אותה לקבורה אחת לשלש שנים, אבל היו גם פעמים שהוציאו את הגניזה גם שלא במועדה, בשנים שחונות, כסגולה בפני עצירת גשמים, או כל צרה אחרת שנחתה על הקהל

 

 

שכונת מחנה ישראל:

 

 

שכונת מחנה ישראל הוקמה על ידי יוצאי המגרב (המערביים) באזור ממילא, והיא השכונה השניה שיצאה מחומות העיר העתיקה אחרי "משכנות שאננים". היוזם היה הרב דוד בן שמעון שכונה ה"צוף דב"ש" (דב"ש בראשי תיבות – דוד בן שמעון).

במאה ה – 19 גדלה העליה לירושלים וגם העדה המרוקאית לא היתה שונה מהאחרות. להגברת העליה של עדה זו היו גם סיבות יחודיות:
1. המלך עבד אל רחמן הישאם שמלך במרוקו בשנים 1822 – 1859 פטר ממיסים את העולים לירושלים, לעומת מהגרים אחרים שחויבו במס.
2. פרעות ביהודי מרוקו שבאו בעקבות המרד בצרפתים ששלטו אז בארץ זו.
3. ציפיות משיחיות שבאו בעקבות השמועות על יהודים הנכנסים ויוצאים בחפשיות מארמונותיהם של מלכים ושליטים (כמו מונטיפיורי ורוטשילד).
4. תחבורה נוחה יחסית ושמועות על סובלנות דתית בארץ הקודש.
העדה בעיר העתיקה גדלה אבל נחשבה לעדה העניה ביותר ולא מעטים מבניה פשטו יד.

בשלב ראשון נקנו קרקעות באזור ממילא והוקמו בתים בסיוע עשירי העדה בארץ ובחו"ל. באזור זה רוב הקרקעות היו שייכות ליוונים אורתודוכסים. מתוך תעודות עולה שהיו שם גם שטחים שהיו שייכים לעשירי העדה המערבית וכנראה שכל אחד מהם תרם חלקה קטנה שביחד הצטברו לחלקה בת 4 דונם עליה יכלו להקים שכונה קטנה.
להלן תעודה קנית קרקעות משנת 1866:
"לצד דרום (של בריכת ממילא) יש חצר בנויה וגינה ידועה להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר הנזכרת קנו שדה אחד החכם המופלג כהרב ר' מכלוף זירגואל ישמרו צורו וגואלו, והחכם המופלג….. מערבי ה' יחייהו וישמרהו, ובחרו חלקם וכל אחד בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד גם כן שדה פנוי בלי בניין כידוע. והחכם ר' אליהו עזרא ה' יחייהו וישמרהו הנזכר מכר מהשדה הנשאר לו פנוי חתיכה אחת להחכם המופלג כהרב ר' ניסים גוזיז הי"ו בן החכם המופלג כהרב ר' שבתאי המכונה מירקאדו גוזיז מנוחתו עדן."
על תקופה זו כתב עיתון "הלבנון" (ט"ז סיוון תרכ"ו גיליון 11 – (1966):
"בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב השר משה מונטיפיורי הי"ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו בעת ההיא רבים מבני המערביים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם בית כנסת, כי עתה יגדל היישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתיישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקים גם בלילה."

השלב הבא הוא השלב של התבססות השכונה.
הרדב"ש (ר' דוד בן שמעון) בנה את השכונה עבור עניי הכולל המערבי מכספים שגייס בחו"ל על ידי שד"רים וגם בתרומות עשירי העדה בארץ. גם אחרי מותו בשנת 1880 כשהוא בן 54 בלבד, המשיך התהליך ונבנו עוד בתים על האדמות שהיו ברשותם.
וכתב עיתון "הלבנון" (ה' אלול תרכ"ט גיליון 32 (1869):
"אחינו קהילה קדושה המערביים מאפריקה ובראשם הרב המובהק והצדיק מורנו הרב דוד בן שמעון נרו יאיר, קנו חרבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבי אחינו בני ישראל מחו"ל…… והנה בונים שם חדרים תחתיים ושניים להכנסת אורחים ותלמוד תורה כי רבו המערביים הבאים ממרוקו לשמע שווא אשר ישמעו כי תכונן ציון בבניין האדמה, והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות. ברוך ה' אשר לא השבית היום גואל מירושלים."
ב"לוח ארץ ישראל" תרנ"ח (1898) כתב לונץ:
"הרהיבו אחדים מבני עדת המערביים לעשות את הצעד הראשון ולהעתיק את מעונם מחוץ לחומת העיר…….. והשכונה הזאת אשר היא כעת קטנה שבכל השכונות, פתחה פתח להשכונות הבאות אחריה….. בשכונה 30 בתי דירות.".

 

אחרי מלחמת העולם הראשונה גרו בשכונה מערביים לצד נוצרים. בתקופה זו שלטו בארץ הבריטים ובזמני המאורעות היתה "מחנה ישראל" כעין שכונת ספר.
השכונה נעזבה על ידי תושביה פעמיים במהלך התקופה בגלל פרעות, חבלות וגנבות.
הבתים החלו להתבלות ובשנות ה – 30 נערכו בשכונה שיפוצים, וכתב פנחס גרייבסקי בספר הישוב:
"לפני חמש שנים (1935) נבנו הבתים מחדש על ידי ועד עדת המערביים והם נראים כעת ביפים הפנימי והחיצוני ברחוב המרכזי של העיר – רחוב יוליאן (רחוב דוד)."
הנוצרים ברובם המוחלט עזבו את האזור במלחמת השחרור, והשכונה הפכה לשכונת ספר שכן הגבול בין ישראל וירדן עבר לידה. כמו שאר שכונות הספר היא אוכלסה על ידי מפונים ועולים חדשים ומצבה התדרדר. גם מלחמת ששת הימים לא סייעה לשכונה והיא המשיכה להיות שכונת עוני.
בשנות ה – 90 הוקם על חלקה של השכונה בית גשר תוך שמירת כמה אלמנטים אדריכליים מן השכונה המקורית אותם אפשר לראות בתוך הבניין.
בשנים האחרונות עם פיתוח האזור הפכה השכונה לאזור יוקרה שהולך ומתפתח עוד יותר עם השלמתו של המלון הסמוך – "וולדורף אסטוריה" שהוקם על שרידי מלון "פאלאס הוטל" מתקופת המנדט.

 

מלון פאלאס-

 

מלון פאלאס הוקם באזור ממילא בירושלים בשנים 1928/9 מטעם המועצה המוסלמית העליונה שבראשה עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני. התחרות עם מלון קינג דייויד הסמוך שעמד גם הוא לקום, גרמה להאצת העבודה ולסיומה תוך 11 חודשים תוך העסקת כ – 500 פועלים. האדריכל היה נחאס ביי ואת הבניין הקימו הקבלנים היהודים טוביה דוניה וברוך קטינקא, אליהם צורף לצורת זכייה במכרז וקבלת העבודה הערבי עווד. השותף הערבי צורף כדי שלא יתקבל הרושם היהודים בנו את הבניין.
על הבניה והחיבור בין המופתי לקבלנים היהודים יש ספורים רבים:
בזמן חפירת בורות המים והספיגה של המלון התברר שהמלון עומד על קברים, כלומר השטח שנבחר עבור בית המלון הוא המשכו של בית הקברות המוסלמי הסמוך. הדבר לא הפריע למופתי והוא פינה את העצמות בלילה תוך כדי זה שהוא השביע את הפועלים לשמור על הדבר בסוד.

במאורעות תרפ"ט שארעו תוך כדי הבניה, קטינקא היה איש הגנה שהיה עסוק בעניינים אחרים והעבודה הופסקה לזמן מה.
תוך כדי בניה סיפר המופתי לדוניא וקטינקא שביתו בשכונת שיח' גאראח לא הושלם בגלל בעיות כספיות, ואז זוג הקבלנים היהודים לקחו את העבודה הזו על עצמם במחיר זול ובתנאי תשלום משופרים.
למופתי ממשפחת חוסייני היו יחסים גרועים עם ראש העיר ממשפחת נששיבי. בזמן הבניה צצה בעיה שבור הספיגה של המלון אינו גדול דיו עבור הכמות הגדולה של הביוב אותו מייצר מלון בסדר גודל כזה. הפיתרון הפשוט היה להמשיך את מערכת הביוב העירונית עד למלון, אבל לזה ראש העיר היה צריך להסכים. קטינקא העלה רעיון והוא להתקין משאבות שישאבו את הביוב אל בית הקברות המוסלמי הקרוב, אותו הוא ירשת בצינורות סופגים. להפתעתו קיבל המופתי את הרעיון. את העבודה ביצעו הפועלים היהודים בשקט ובלילה.
טוביה דוניא היה גיסו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, והמופתי ניסה לגרור אותו מידי פעם לויכוחים פוליטיים בניגוד לרצונו. בסופו של דבר הסביר לו דוניה את עמדתו במשל: מוכר לביבות פתח עסק ליד פיתחו של בנק. יום אחד בא אליו חבירו וביקש ממנו הלוואה. מוכר הלביבות שלא רצה לתת את ההלוואה אמר, שלו ולבנק יש הסכם לפיו הוא לא נותן הלוואות והבנק לא מוכר לביבות, והוסיף דוניא ואמר שגם לו ולויצמן יש הסכם, לפיו דוניא לא מתעסק בפוליטיקה וויצמן לא מתעסק בבניה.
לתהלוכת נבי מוסא הזמין המופתי את הקבלנים היהודים, ובמוצאי פסח שלח המופתי לזוג הקבלנים טס גדול עם פיתות, גבינה, חמאה, זיתים ודבש.
המלון היה מכובד ועשיר מאד במושגים של אותם ימים: הוא עוטר מבפנים ומבחוץ בערבסקות המפארות אותו. במרכזו היה פטיו מפואר עם מערכת מדרגות מרכזית ויפה המובילה לקומות העליונות. בבניין היו שירותים צמודים, מתקני אינסטלציה מודרניים, אפריונים הותקנו מעל המיטות, ולידן היו מכשירי טלפון. מעל חזית הבניין נחקקה כתובת מתוך שיר אותו כתב עבדללה אבן מועוויה : "נעשה ונבנה אנו כפי שעשו ובנו הם" הכוונה היא לבניה כמו זו של בוני המבנים בהר הבית.
המלון נחנך ב – 21 לדצמבר 1929 בנוכחות נכבדים יהודים ערבים ובריטים, ובטכס שיבח המופתי את זוג הקבלנים היהודים.
דוניא וקטינקא גם הם יצאו נשכרים שכן הם נשכרו להקמת בניין ימק"א הסמוך.
למנהל המלון מונה ג'ורג' ברסקי – מלונאי ואיש עסקים שניהל גם את מלון פלאטין בתל אביב ומלון פאסט בירושלים.

המלון פעל בסך הכל עד שנת 1935 ואז נסגר כי לא עמד בתחרות מול מלון קינג דייויד הסמוך.

בשנת 1936 אירח בו המופתי את אדולף אייכמן נציגו של אדולף היטלר שביקר בירושלים.
לאחר סגירת המלון שימש הבניין כבית משרדים בשרות הבריטים, ובין השאר פעלו בו: משרד רישום הקרקעות, מחלקת החקלאות וכן תחנת הרדיו "קול ירושלים שפעלה מהבניין משך שנתיים החל מתאריך הקמת התחנה ב – 30/3/1936 . שרידים מתקופה זו היו בבניין עד להריסתו בדמות חוטי תיל על צנורות הביוב ואטימת החנויות שפנו אל הרחוב בגלל הטרור שהתפשט ברחובות.
בשנת 1936 עקב ה"מאורעות" החליטה ממשלת בריטניה לשלוח ארצה ועדה שנקראה "ועדת פיל" שבראשה עמד הלורד רוברט ויליאם פיל, לצורך בדיקת המצב בארץ. הישיבות היו במלון פאלאס, ומכיון שהמוסדות רצו להאזין לישיבות שהיו חסויות, קראו לקטינקא ושאלו אותו איך יוכלו להתקין רשת האזנה באולם. קטינקא פנה לידידו (הלא יהודי) שהקים את מערכת החשמל בבניין ותיחזק אותה, והוא הסכים לעזור ללא תשלום. הוא ביים תקלה חשמלית, ובזמן התיקון הטמין מקרופונים.

לאחר קום המדינה שימש הבניין את משרד האספקה והקיצוב ואחר כך את משרד המסחר והתעשיה. כבר בשנת 1981 אושרה החזרת הבניין ליעודו המקורי, אבל רק בשנת 2006 קיבל הרעיון תפנית רצינית כאשר רכשו אותו האחים רייכמן, ובשנת 2014 הוא מתכונן לפתוח שעריו כמלון ולדורף אסטוריה. כל פנים המלון נהרס תוך שימור הקירות החיצוניים, ונבנה מחדש. מעל הבניין המקורי נוספו 5 קומות בקו אחורי כדי להבליט את הבניין המקורי. בניין המכס הצמוד נבנה מחדש וגם הוא יהיה חלק מהמלון.

 

 

בית הקברות המוסלמי בממילא:

 

בית הקברות ממילא הוא בית קברות מוסלמי מהתקופה הממלוכית, שלו יסודות איובים ואף קדומים יותר. הוא שוכן במרכז העיר ירושלים בצמוד לגן העצמאות ונחשב לבית קברות חשוב במיוחד, עד כי ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין כתב ב-1495 כי "מי שנקבר בירושלים, במקום הנקרא זייתון אל-מלך (היא ממילא), ייקבר, אם אפשר לומר כך, בשמים התחתונים".

השם ממילא הוא שיבוש של המילים "מָאמִן אללה", כלומר "מקום מבטחים של אללה", או מהמילים "מא מן אללה", כלומר "מה שבא מאללה", כשהכוונה היא כי גם המוות אינו בשליטתנו. זהו שמו הרשמי של בית הקברות בערבית גם בימינו. יש הסוברים כי השם 'ממילא' הוא שמה של גבירה מוסלמית שהייתה בעלת הקרקע בימי הביניים. כך או כך, השם חצה את גבולות בית הקברות, ומשמש גם את שכונת ממילא הסמוכה. בימי הביניים נקרא בית הקברות גם בשם "זייתון אל-מלכ" - "זיתֵי המלך", כמוזכר לעיל בדברי מוג'יר א-דין.

 

 

תורבת כובאכיה-

 

בית הקברות ממילא "נולד" עם בניית הקבר המפואר והבולט מכל האחרים - תּוּרְבָּת כּוּבָּכִּיָה - קברו של מושל צפת בתקופה הממלוכית - עָלָאא' א-דין אָידוּרְדָי אל כּוּבָּאכִּי. הלה ביקש להיקבר בירושלים, ולכן הובא אליה לאחר מותו ונקבר סמוך לחומותיה המערביים ולשער יפו, בשטח שהיה אז ריק מיישוב, ובו שרידים מעטים מאוד של קברים מן התקופה הרומית ומן התקופה הצלבנית.

על פתח התורבה מופיעה כתובת ועליה שמו של אל כּוּבָּאכִּי ותאריך פטירתו על פי הלוח המוסלמי (1289 על פי הספירה הכללית). על פי ספי בן יוסף, הורה אל כּוּבָּאכִּי להקים את קברו מחלקי קברים של כמרים צלבניים מכנסיית הקבר. לאחר הצבת מבנה הקבר ביקשו מוסלמים נוספים להיקבר סביב "הכּוּבָּכִּיָה", וכך נוצר למעשה בית קברות מוסלמי באזור זה.בחורף 2009 נוקה המבנה מבחוץ ונאטם מפני כניסת נוודים.

 

הקבר הצלבני:

 

במאה ה-19 ערך החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו סקר בבית הקברות וזיהה קברים קדומים, אותם תיארך לתקופה הרומית. בין המצבות הממלוכיות הוא גילה גם מצבה קטנה אך מפוארת אותה תיארך לתקופה הצלבנית. מצבה זו מגודרת כיום והיא שוכנת מערבית לבריכת ממילא.